ברגשות מעורבים קיבלתי את ההחלטה להעניק אות ללוחמים ששירתו ברצועת הביטחון בלבנון, ואני ביניהם. אבל אודה על האמת: לו קיבלתי את האות בזמן אמת, נאמר בסיום השירות הסדיר שלי ב-1988, הייתי מרגיש עם זה נהדר.
הייתי מרגיש נהדר כי שיקרו לי. השתתפתי בכל יום ב"תדריך מוצב" שנערך מתחת לשלט גדול שעליו כתוב: "המטרה – הגנה על יישובי הצפון". היום אני יודע שזו לא הייתה המטרה. איני יודע מה הייתה המטרה, אבל היא לא הייתה הגנה על יישובי הצפון. מי שהמציא את הסיסמה שיקר, ומי שכתב את השלט שיקר, ומי שחזר על זה פעם אחר פעם בתדריך, כולל אותי, שיקר.
כששומעים שקר שחוזרים עליו מדי יום, נוטים להאמין בו. זה טבע האדם. אני האמנתי בשקר. בכל פעם שהייתי יורד מהמוצבים ומגיע לקריית שמונה או לנהריה, הייתי מרגיש שכל מי שאני רואה בתחנת האוטובוס חייב לי את החיים שלו באופן אישי. זה היה שקר. הרגנו ונהרגנו במשך 18 שנים לשווא. דור שלם התבזבז שם סתם. דור ישראלי, דור לבנוני. אנשים שנותרו עם פגיעות פיזיות ונפשיות קשות ביותר. אין-ספור חיים של ישראלים ולבנונים שנגדעו ונהרסו בכיבוש מיותר.
לא קמה מפלגת המונים שנשענת על התובנות מהשקר הגדול של רצועת הביטחון. המלכנו על עצמנו את האדם שאמירת אי-אמת היא סמלו המסחרי, וטאטאנו את לבנון אל מתחת לשטיח
היה לנו קל מאוד להאמין לשקר הזה. לפנינו היו אמל והחיזבאללה, והם ירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם, הפגיזו אותנו ואנחנו הפגזנו אותם. ומאחורינו היו האורות של קריית שמונה ודן ודפנה ומטולה ונהריה. היה ברור לנו מאוד שלולא היינו שם - לא היו יורים עלינו אלא ישר על קריית שמונה ודן ודפנה ומטולה ונהריה. זה היגיון קצת בעייתי, כי המשוואה הזאת חסרה את הנתון שאנחנו יושבים על האדמה שלהם, והורגים את האנשים שלהם, וגם הנתון שלו רצו - הם היו יכולים לירות על קריית שמונה באופן ישיר, ולא חייבים לעבור דרכנו קודם.
אבל בלענו את השקר הזה כי הוא נאמר על ידי אנשים עם המון סמכות, מפקדים ופוליטיקאים, וגם כי זה היה יותר קל מלהאמין שנכנסנו לשם במלחמת שולל זדונית ב-1982, ופשוט לא יודעים איך להוציא אותנו. וכך התבזבז שם דור שלם בלי שום סיבה.
כך היינו: 20 שנה ליציאת צה"ל מדרום לבנון
הדור הזה שלנו הוא שמנהל כאן עכשיו את העניינים. נכון, ביבי נתניהו, אבל הוא לא שולט לבד. הדור שלנו הביא אותו לשם, ושומר אותו שם. לא הסקנו שום מסקנה. לא קמה מפלגת המונים שנשענת על התובנות מהשקר הגדול של רצועת הביטחון ורשמה את אמירת האמת על דגלה. אף פוליטיקאי שאני מכיר לא דיבר בשנים האחרונות על הניסיון שלו בלבנון כמשהו מעצב, ולא הביא משם תובנות. להיפך. המלכנו על עצמנו את האדם שאמירת אי-אמת היא סמלו המסחרי, וטאטאנו את לבנון אל מתחת לשטיח.
ד"ר גל אמיראני עדיין משרת במילואים. את אות המערכה הזה אשא על דש כיס החולצה. לא בגאווה, אלא כמזכרת. מזכרת לחברים שנותרו שם. מזכרת לכך שצריך לבחון מחדש כל יום את הנחות היסוד, ולהבין שגם האמת הכי ברורה, שנאמרת מדי יום, יכולה להיות שקר.
הייתי יכול להבטיח לעצמי שזה לא יקרה שוב, אבל אני יודע שזה יקרה. היינו ילדים טובים ועשינו מה שאמרו לנו. גם גידלנו דור נוסף של ילדים טובים, וגם הם יעשו מה שאומרים להם, ויאמינו לשקרים שמספרים היום. זה ייגמר רק כשנהיה קצת ילדים רעים, נטיל ספק, נפעיל חשיבה ביקורתית.
אז מי שרואה את האות על מדים של קשישים, של אבא או של סבא, שיזכור להיות לפעמים קצת ילד רע, ולא להאמין למה שמספרים לו.
- ד"ר גל אמיר הוא חוקר ומרצה בתחומי ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, אוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
