אחרי ניצחונו בבחירות בנובמבר שעבר דווח בארה"ב בהרחבה כי הנשיא הנבחר ג'ו ביידן עשוי למנות לתפקיד בכיר בממשלו את אחד ממנהיגי המחנה הפרוגרסיבי: אותם אנשי "שמאל עמוק" במפלגתו שכוחם הפוליטי הולך וגובר, ושמבקשים לרתום מיעוטים שנדחקו לשוליים – שחורים, היספנים ואחרים – כדי לחולל מהפכה חברתית-כלכלית שתשנה את ארה"ב מהיסוד.
לכתבה הראשונה בסדרה:
• גם ישראל על הכוונת: במה מאמינים הפרוגרסיבים?
התחזית הזו לא התגשמה: לא רק שאליזבת וורן הפרוגרסיבית לא מונתה לשרת האוצר כפי שחזו עיתונאים, אלא ביידן גם לא מינה שום פוליטיקאי פרוגרסיבי אחר לתפקיד בכיר בממשלו. מנין אפוא נובעת הטענה כי השפעת הפרוגרסיבים על הפוליטיקה האמריקנית הולכת וגוברת, ועתידה לפיכך לעצב גם את מדיניות החוץ של ארה"ב ולהשפיע ישירות על ישראל? ההנחה הזו נשענת הן על עמדות הכוח שהצליחו הפרוגרסיבים לכבוש בקונגרס, והן על הפופולריות הגוברת שלה זוכים הם או הרעיונות שלהם בסקרים ובקלפיות.
9 צפייה בגלריה
אילהאן עומאר ורשידה טליב, מהדמויות הבולטות במחנה הפרוגרסיבי. הצלחה גם במדינות המתנדנדות
(צילום: רויטרס)
9 צפייה בגלריה
מנהיג הפרוגרסיבים ברני סנדרס סוחף את הקהל בעצרת בקולורדו. מקום שני בפריימריז
(צילום: AP)
האחיזה של התנועה הפרוגרסיבית בקונגרס ניכרת כבר בהיבט המספרי: בשדולה הפרוגרסיבית בקונגרס (Congressional Progressive Caucus) חברים 94 צירים (מתוך 541 בסך הכול), ואף שיותר משליש מהם מגיעים מהמעוזים הדמוקרטיים קליפורניה (21 פרוגרסיבים מתוך 55 נציגי המדינה בקונגרס) וניו יורק (12 פרוגרסיבים מתוך 29), גם מדינות "מתנדנדות", כלומר כאלה שאינן מדינות דמוקרטיות מובהקות, שולחות נציגים פרוגרסיבים החברים בשדולה – למשל פנסילבניה (5), מישיגן (5) או וויסקונסין (2). אפילו לטקסס, מדינה שהייתה בעבר מעוז רפובליקני בלתי מעורער וכיום נעשית יותר ויותר תחרותית (אם ב-2012 ניצח שם המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני בפער של 15%, בנובמבר האחרון כבר ניצח ניצח שם טראמפ בפער של 5.4% בלבד) יש כעת 5 חברי קונגרס המשתייכים לשדולה הפרוגרסיבית.
כוחם של הפרוגרסיבים בקונגרס נשען לא רק על גודלם המספרי, אלא גם על שתי עמדות השפעה שבהן הם מחזיקים. האחת היא ועדת התקציב של הסנאט, שהמנהיג הלא-רשמי של המחנה הפרוגרסיבי ברני סנדרס מכהן כיושב הראש שלה, והשנייה היא הנהגת הסיעה הדמוקרטית בסנאט, שבה מכהנת וורן כסגנית היושב ראש. תפקידים אלה נותנים בידי בכירי האגף הפרוגרסיבי סמכויות המסייעות להם לנתב את הדיונים אל מסלולים הרצויים להם, וכך למשל יכול סנדרס לכוון בסנאט את כל הדיונים הקשורים בתקציב, בכלל זה הדיונים על תוכנית התשתיות הענקית של ביידן ותהליכי השימוע לבכירי הממשל המעורבים בגיבוש התקציב.
כוחו של הלייק: AOC למען טקסס
מי שמבקש עדות למשקלם של הפרוגרסיבים בתוך המחנה הדמוקרטי ימצא אותה בתוצאות הפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות שהתקיימו בשנה שעברה: סנדרס, שהגיע למקום השני ובשלב מסוים אף נראה בדרכו לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות, גרף לבדו יותר מ-26% מקולות המצביעים, ואם מצרפים אל קולותיו את הקולות שקיבלה אליזבת וורן – הרי שמועמדים פרוגרסיבים בפריימריז זכו ביותר משליש מהקולות הדמוקרטיים. בהתחשב בכך שוורן פרשה מהמרוץ בתחילת חודש מרץ וסנדרס פרש באפריל, כשבפועל הפריימריז נמשכו עד יוני, אפשר שאם היו נשארים במרוץ – היו זוכים לתמיכה גדולה אף יותר.
אף שהמחנה הפרוגרסיבי משתייך באופן מובהק למפלגה הדמוקרטית, היוזמות שאותן הוא מקדם חוצות לא פעם גם קווים מפלגתיים, ובחינה של דעת הקהל האמריקנית מגלה שהמדיניות שהוא מבקש לקדם, גם כאשר אינה מיתרגמת לכוח פוליטי ישיר, זוכה לעתים לתמיכה נאה אפילו בצד הרפובליקני. כך למשל יוזמת Medicare for All של סנדרס, שהרעיון העומד בבסיסה הוא שהמדינה תממן ביטוח בריאות מקיף לכל אזרח אמריקני, זכתה בסקר שפורסם באפריל 2020 לתמיכת 69% מהאמריקנים. תמיכה כזו אפשר למצוא גם במעוזים רפובליקניים מוחלטים: שם יש מי שמצד אחד ידגישו את סלידתם מברק אובמה ואת התנגדותם לסנדרס ול"סוציאליזם" שהוא מייצג לדעתם, אבל באותה נשימה יביעו תמיכה ב-Medicare for All.
9 צפייה בגלריה
סנדרס ואוקסיו-קורטז בעצרת בניו יורק. מספר עוקבים שפלוסי יכולה רק לחלום עליו
(צילום: EPA)
לתמיכה דומה זוכה גם ההצעה שמקדמים הפרוגרסיבים להעלות את שכר המינימום הפדרלי מ-7.25 דולר בשעה ל-15 דולר: לפי סקר של סוכנות הידיעות רויטרס מפברואר האחרון, 59% מהאמריקנים תומכים בצעד הזה. אפילו פלורידה, מדינה שבבחירות האחרונות בחרה בטראמפ בפער של שלושה אחוזים, פער די גדול עבור מדינה "מתנדנדת", הצביעה באותן בחירות בעד העלאת שכר המינימום במדינה ל-15 דולר.
מי שמבקש להשתמש גם ברשתות החברתיות כמדד לכוחם של פוליטיקאים ימצא בהן עוד עדות להשפעת המנהיגים הפרוגרסיבים: כך למשל מספר העוקבים של ברני סנדרס וחברת בית הנבחרים הפרוגרסיבית אלכסנדרייה אוקסיו-קורטז בטוויטר (15 מיליון ו-13 מיליון בהתאמה) ובאינסטגרם (6.7 מיליון ו-9 מיליון) גדול בהרבה מזה של בכירים דמוקרטים מהזרם המרכזי כמו יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי או מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר. גם סנאטורים רפובליקנים בכירים כמו טד קרוז, מרקו רוביו ומיט רומני, המייצגים אזורי בחירה גדולים יותר מאלה של סנדרס ואוקסיו-קורטז, אינם מתקרבים למספרי העוקבים של השניים.
9 צפייה בגלריה
בכירי המחנה הפרוגרסיבי, מימין למעלה עם כיוון השעון: ברני סנדרס, אילהאן עומאר, רשידה טליב, איאנה פרסלי ואלכסנדרייה אוקסיו-קורטז
(צילום: AP, רויטרס, AFP)
9 צפייה בגלריה
זה בכלל לא המחוז שלה: כשטקסס קפאה, אוקסיו-קורטז גייסה מיליונים. העיר אוסטין בחורף האחרון
(צילום: AFP)
יש שיאמרו כי לייקים ועוקבים אינם בהכרח מדד משקף, ויש בכך מן האמת, אך רצוי גם שלא להפחית בחשיבותה של הנוכחות הבולטת של סנדרס ואוקסיו-קורטז ברשתות החברתיות. עדות להשפעתם ברשתות ניתנה בחורף האחרון כשבמהלך גל הקור הקטלני שפקד את טקסס הצליחה אוקסיו-קורטז לגייס דרך הרשת סיוע בשווי מיליוני דולרים לתושבים הטקסנים – אמריקנים שלא רק שאינם משתייכים למחוז הבוחר אותה לקונגרס, אלא גם אינם משתייכים למדינה ששולחת אותה לשם (ניו יורק). זהו הישג משמעותי שחברי קונגרס מעטים מאוד יכולים להתהדר בו, ויש לזקוף זאת לזכות העובדה שאוקסיו-קורטז, או "AOC" כפי שהיא מכונה בפי אוהדיה, היא מותג חזק מאוד באמריקה של היום, לפחות בצד הדמוקרטי של המפה.
פופוליזם זו מחמאה
הפרוגרסיבים, אם כן, אינם תנועת שוליים: הם תפסו לעצמם מאחזי שליטה, וגם אם עודם רחוקים מלהימצא במיינסטרים האמריקני – הם זוכים לפופולריות במפלגה הדמוקרטית ומחזיקים בכשליש מהמושבים שלה בקונגרס (94 מ-270). כפי שראינו, רעיונות שהם מקדמים זוכים לפופולריות גם מעבר לה. מהו אפוא מקור האהדה לתפיסה הפרוגרסיבית?
תשובה פשוטה והגיונית היא הגלובליזציה של המידע: בשנת 2021, כשהאמריקני הממוצע יכול לצרוך חדשות על מה שקורה בכל מקום בעולם, קל לו מאוד לערוך השוואה בין מצבו שלו למצבם של מקביליו בעולם המערבי. כך למשל, כפי שסנדרס טרח להבהיר בעימותים שבהם השתתף בפריימריז הדמוקרטיים, בכל מדינה מערבית זכאי האזרח לביטוח בריאות חוץ מאשר בארה"ב. מכאן ועד לשאלה "אם זה עובד בכל מקום אחר בעולם, מדוע לא באמריקה?" – הדרך קצרה.
ובכל זאת, הפופולריות ההולכת וגוברת של התנועה הפרוגרסיבית קשורה בתופעה עמוקה יותר, שאמנם נוגעת אף היא לגלובליזציה, אך אינה נשענת עליה בלבד: בעשורים האחרונים הולך וגדל הפער בין השכבה העשירה ביותר בארה"ב לבין שאר האוכלוסייה, ויותר ויותר אזרחים, גם בני המעמד הבינוני, מוצאים עצמם מתמודדים עם מחירי דיור, בריאות וחינוך מאמירים. אפילו פיט בוטג'ג', שר התחבורה של ביידן, העיד כי הוא עדיין מחזיר את ההלוואות שלקח כדי לממן את לימודיו בהרווארד לפני 20 שנה.
אם לא די בכך, שני המשברים הגדולים של המאה – משבר הסאבפריים (2008) ומשבר הקורונה (2020) – דווקא היטיבו עם "הכסף הגדול": אחת מדרכי ההתמודדות של הממשל האמריקני עם משבר הסאבפריים, למשל, הייתה להזרים מיליארדי דולרים ב"כספי חילוץ" לתאגידים הגדולים, וחלק גדול מהכספים הללו הגיע לכיסיהם של בעלי המניות. משבר הקורונה, מצדו, נתן הזדמנויות רבות לתעשיית ההייטק ולבעלי מקצועות חופשיים, ומנגד פגע במגזרים כמו תיירות ומסעדנות, שרוב המועסקים בהם משתייכים למעמד הבינוני-נמוך.
9 צפייה בגלריה
בתור לקלפי באוסטין, טקסס, בסתיו שעבר. אפילו מ"המעוז הרפובליקני" יצאו נציגים פרוגרסיבים
(צילום: MCT)
בקרב צעירים רבים החלה לחלחל ההבנה ש"הסדר הקיים" – זה של עולם גלובלי ושל מדינת רווחה "רזה" בלבד שבה המכסים והרגולציה הם מינימליים – משרת קבוצה מסוימת מאוד באוכלוסייה. לטענת הפרוגרסיבים, "הסדר הקיים" הזה מוּבל בכוונת-מכוון על-ידי אליטות כלכליות (תאגידי ענק) ופוליטיות (הממסדים של שתי המפלגות גם יחד), והן מרוויחות ממנו את "השילוש הקדוש" – כסף, כוח וכבוד. הפרוגרסיבים מבקשים – ומצליחים – לרתום את הזעם נגד האליטות והממסד, זעם שלעתים קרובות הוא מוצדק.
במדעי המדינה יש לזה שם: פופוליזם. אבל בעוד נטיית הלב של רובנו היא להתייחס לפופוליזם כאל מונח שלילי, במחנה הפרוגרסיבי זוכה המושג הזה לסובלנות ואף לאהדה: בתוכנית האינטרנט Rising (מבית The Hill), שמקדמת אג'נדה פרוגרסיבית ותומכת בברני סנדרס באופן עקבי, מדברים רבות על "אג'נדה פופוליסטית" ועל "מדיניות פופוליסטית" כדבר הרצוי והנכון לארה"ב. "פופוליסט", לדבריהם, איננו עלבון – זו מחמאה.
אחד ממאפייני הפופוליזם הוא ההפרדה החדה והדיכוטומית בין "האליטות" לבין "העם", וההפרדה הזו משתלבת היטב עם תפיסות היסוד של הפרוגרסיבים, המפרידים בין "הפריבילגים" לבין "המוּדרים". בכתבה הבאה בסדרה נראה כי ההפרדה הזו אינה עוצרת בגבולות ארה"ב, אלא מגיעה גם למדיניות החוץ האמריקנית וליחס של וושינגטון כלפי ישראל.
התאגידים על הכוונת, והכסף זורם ליריבים
על כל פנים, אף כי נסיקתם של הפרוגרסיבים היא תופעה מרשימה שיש לעקוב אחריה, חשוב לפי שעה גם שלא להפריז בה. לצד עליית כוחה נתקלת התנועה הפרוגרסיבית במגבלות משמעותיות, והקושי העיקרי שלה הוא בגיוס מצביעים מחוץ למעוזים הדמוקרטיים המובהקים. בפריימריז הדמוקרטיים סנדרס הפרוגרסיבי אולי ניצח ברוב מחוזות קליפורניה (וגם זה, אגב, בפערים לא גדולים), אבל ביידן רשם ניצחונות סוחפים בשורה של מדינות שמרניות, כמו אלבמה, מיסיסיפי ואוקלהומה. במדינות המתנדנדות, אלה שעליהן נלחמים המועמדים יותר מכול, ביידן השאיר לסנדרס ולוורן פירורים בלבד: במישיגן, שב-2016 הצביעה לטראמפ, הוא לא הפסיד אפילו מחוז אחד, ובטקסס הענקית יצא כשידו על העליונה ברוב אזורי הפריפריה, וסנדרס הסתפק באזורי המהגרים ליד גבול מקסיקו ובערים הגדולות המושכות אליהן צעירים ליברלים.
טראמפ נגד הפרוגרסיבים: "ביידן סוס טרויאני של הסוציאליזם"
(צילום: רוטירס)
הקושי של הפרוגרסיבים לגייס תמיכה מחוץ למעוזים הדמוקרטיים קשור בעובדה שהרעיונות שהם מציעים עומדים בסתירה לרבים מהערכים הניצבים בלב המיינסטרים האמריקני: האמירה הפרוגרסיבית שהשיטה הקפיטליסטית מפלה כיום באופן מוּבְנֶה קבוצות אוכלוסייה מסוימות כופרת באתוס של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", שלפיו עבודה קשה וכישרון הם הערובות הבלעדיות להצלחה. את טענתם של הפרוגרסיבים ל"גזענות ממסדית" דוחים אלה הטוענים שארה"ב כבר עברה תיקון היסטורי בזכות התנועה לזכויות האזרח, והמקום המרכזי שמוקדש באג'נדה הפרוגרסיבית לזכויות הקהילה הגאה מקשה עליה לחדור לקהילות שמרניות וכפריות, שלעתים רואות בקידום הזכויות הללו הכרזת מלחמה של ממש על מוסד המשפחה.
לצד הקושי לגייס תמיכה אלקטורלית מחוץ לערים הגדולות, הפרוגרסיבים מתמודדים גם עם יריבים במשקל כבד הנמצאים מחוץ למערכת הפוליטית – התאגידים הגדולים. חברות ההייטק, תעשיית התרופות, תעשיית הנשק והתאגידים העוסקים בדלק מאובנים נמצאים במפורש "על הכוונת" של פוליטיקאים כמו ברני סנדרס, וגופים אלה יודעים היטב שהאג'נדה הפרוגרסיבית תפגע בתזרימי המזומנים שלהם. הם פועלים בהתאם, ובין השאר מזרימים תרומות למועמדים יריבים כדי להקשות על פוליטיקאים פרוגרסיבים בקלפי. המאבק בתאגידים הגדולים מקשה על הפרוגרסיבים לא רק בזירת התרומות: באתוס האמריקני, המקדש הצלחה בעולם העסקים, יציאה נגד המגזר הפרטי – שמייצר ערך ומקומות עבודה – נחשבת למתיחת ביקורת ישירה, אפילו תקיפה, על הסדר הקפיטליסטי, המעודד יוזמה ועשייה והופך את אמריקה לאומה שהיא היום. זה אמנם בדיוק מה שהפרוגרסיבים מבקשים לעשות, אבל כלל לא בטוח שהאמריקנים מוכנים לכך או יהיו מוכנים אי-פעם.
רותם אורג הוא העורך הראשי של "וושינגטון אקספרס", בלוג המסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ אמריקנית, והמייסד של "ארץ החופשיים", פרויקט ליצירת מערכת יחסים חדשה בין ישראלים לדמוקרטים בארה"ב.
