במכון הרטמן בירושלים נערך הערב (יום ד') הטקס השנתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמתקיים בשיתוף "ציון - קהילה ארצישראלית" ו"בית תפילה ישראלי". במהלך האירוע קוראים המשתתפים יחד "הגדה ליום השואה" שחוברה במיוחד לטקס. ynet העביר את הטקס בשידור ישיר.
נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין אמר בתחילת הטקס: "לפני 76 שנה הפציעה השמש מעל מחנות ההשמדה. היה זה חמש שנים מאוחר מדי. שנים בהן שישה מיליון יהודים, אחינו ואחיותינו, ילדים, זקנים, נשים וגברים, עונו, נשרפו, נטבחו ונרצחו.
"הייתה זו שעתה החשוכה ביותר של האנושות. שעת שואה שעשה האדם לאדם. חיים שלמים, חיים שלמים נמחקו ונמחו מעל פני האדמה. אהבות, אמונות, חלומות וזיכרונות. שמות ופנים, עולמות שהיו ואינם. קהילות יהודיות בנות מאוד שנים שנמחקו, ואיתן כבוד האדם, החירות, הסולידריות והערבות ההדדית".
ריבלין אמר עוד: "בינואר של השנה שעברה, שבועות אחדים לפני פרוץ המגפה, התכנסנו כאן בירושלים עשרות מלכים, נשיאים, מנהיגים וראשי מדינות מכל רחבי תבל והתחייבנו לזכור. לקחת אחריות ולעמוד מאוחדים במאבק נגד כל גילוי של אנטישמיות, גזענות ושנאה. בהגנה על כבוד האדם וחירותו עמדנו, בהנחלת העובדות, והלקחים ההיסטוריים של השואה, כל זאת למען הדורות הבאים.
"אלה החודשים האחרונים לנשיאותי, בשבע השנים הללו כנשיא מדינת ישראל עשיתי הכול כדי למלא את חובתנו לשימור זיכרון השואה. חובתנו לא לשכוח את שורדי השואה, הניצולים, גיבורי התקומה. 76 שנים אחרי שחרור אושוויץ והמחנות האחרים, עלינו לנצל כל הזדמנות לשמוע עדויות חיות, יקרות כל כך, מהשורדים האחרונים החיים עוד עמנו, להקשיב לסיפוריהם ולדאוג ששום סיפור לא ילך לאיבוד".
שורד השואה צבי גיל, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית, אמר באירוע: "אני חושב שמלבד מסמך היסטורי שעומד בפני עצמו, ל'מנשר ניצולי השואה' יש את הכלים של יישום של זיכרון השואה. הזיכרון הוא מעין פסל אבל הלקחים הם למה שעלול לקרות אי פעם בימים הבאים. 'מנשר' זה יש בו ארגז כלים לדור הצעיר שיכול יומיום לעשות משהו כדי ללמוד לא רק על מה שקרה בשואה אלא מה קרה לעם היהודי לפני השואה.
"זהו מסמך חינוכי ולימודי לכולם. אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, כשלא נהיה יהפוך הזיכרון לייעוד היסטורי שעל הדורות הבאים יש לצקת בו תוכן ומהות. השואה קבעה את אמות המידה לרוע המוחלט, מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
הרב בני לאו שיתף זיכרון מאביו שורד השואה, נפתלי, שהסיע אותו לבסיס לפני קורס הקצינים ביום שבו עזב את ישראל לשליחות - ודמע. לאו סיפר על ספרו של אביו ואמר: "ראיתי תמונה של ילד בן 16 בשם נפתלי, אבא שלי, עומד בפתח הבית שבו הוא גדל בפולין. עומד בפתח הבית עם אבא שלו, הרב משה חיים לאו, הרב של העיר. איש בן 50 עומד בארבע בבוקר, בעוד כמה שעות הם נפרדים. אבא יתייצב במפעל החיוני למלחמה של הגרמנים, ובזכות היותו עובד חיוני הוא נשאר בחיים. סבא, בתור רב העיר, היה הראשון במגרש השילוחים לטרבלינקה.
"אבא מתאר את הרגע הזה שאבא שלו עומד מולו והם נפרדים. מה אבא אומר לילד כשנפרדים? זה כל כך ברור, נובמבר 1942, זה היה כל כך ברור מה קורה ולאן זה הולך. אף אחד לא חי בדמיונות. אבא שלו אמר לו - 'דולק', זה היה שם חיבה של אבי, 'הבית הזה שאתה עומד עכשיו לפתחו פה זה לא הבית שלך, יש לך בית אחר. הבית שלך נמצא בארץ ישראל. תעשה את הכל כדי לחיות, תעשה את הכל כדי לשמור על אח שלך לונק'. הוא היה אז ילד בן 5. 'תעשה את הכל כדי לשמור על האח שלך ותגיעו הביתה לארץ ישראל'. זאת הייתה הצוואה של סבא".
לאו הוסיף כי "אני חושב שבאותם רגעים שקראתי את הפרק הזה בספר של אבא שלי, על הפרידה שלו מאבא שלו, ילד בן 16 עומד עם תרמיל על הגב בדרך למפעל מול אבא שעומד בדרך לטרבלינקה, בסך הכל 39 שנים אחר כך, עומד אבא ולידו יושב הבן שלו והם נפרדים גם כן. אבל הבן עטור במדי צבא בדרך לקורס קצינים, והאבא הוא זה שיוצא לשליחות מטעם מדינת ישראל. אני חושב שאם אני יכול לפענח את הדמעה שראיתי בצד עינו של אבא זאת הייתה דמעה של גאולה. איזו גאווה, איזו עוצמה. אבא בשליחות שלו, אני בשליחות שלי. שואלים אותי מה אבא ואמא נטעו בי, הנטיעה הייתה אולי להבין ששום דבר לא מובן מאליו.
"להבין את גודל האחריות. שהמדינה הזאת היא חלון אחד בהיסטוריה של העם שלנו. הרבה פעמים אנחנו שרים את השיר 'אין לי ארץ אחרת'. אבל צריך לומר שבהיסטוריה של העם שלנו אנחנו מלווים בהמוני החמצות, בהמוני אסונות, טרגדיות, שואות למיניהם. ואנחנו יודעים לבכות על השריפה, אנחנו יודעים לבכות על היותנו עם נרדף שעומדים עלינו לכלותינו. אבל פתאום קיבלנו חלון בתוך ההיסטוריה של העם הזה. חלון חד פעמי. את ההזדמנות להיות הריבון, ההזדמנות לא להיות מיעוט נרדף אלא להיות עם חי שנושא באחריות לא רק לגורל שלו אלא לקיום שלו. עם שיש לו אחריות לכל מי שיושב באדמה הזאת. אין לנו הזדמנות לקלקל את הדבר הזה. המדינה הזו שלנו היא חד-פעמית, אנחנו לא יכולים לנוח לרגע, אנחנו לא יכולים לעצור, לעצום את העניים, לא יכולים להוריד את האלונקה מהכתף".
ההתכנסות במכון הרטמן היא מעגל זיכרון חווייתי ואישי שנועד להדגיש את זיכרון היהודים שנספו ולהנציח את המאבק לחיים. השותפות הפעילה של הנוכחים במעגל מדגישה את אחדות הגורל. המשתתפים הופכים את הזיכרון למחויבות אישית למאבק בכל צורות מחיקת האדם, בהווה ובעתיד.
