1. ל"ג בעומר, 23:30 בלילה, שעה לפני האסון. במתחם בני-עקיבא במירון אני פוגש את מפקד מחוז צפון במשטרה, ניצב שמעון לביא, ושואל על מספר המתפללים שהגיעו. כשמאחוריו שורת מסכים שמאפשרת שליטה און-ליין על כל מוקדי האירועים בהר העמוס - עונה לי ממ"ז צפון ברוגע ובביטחון: "הגיעה כמות גדולה מאוד של אנשים. אנחנו עושים הכול לדאוג לבטיחותם, כדי שיוכלו לחזור הביתה בשלום".
מה שיקרה שעה לאחר מכן ייצרב לעד בזיכרון היהודי והישראלי כאסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה. אין ולא יהיו מילים שיוכלו לתאר את עוצמת הכאב, את תועפות הצער ואת הקושי והיגון שירדו על משפחותיהם של 45 ההרוגים, על הציבור החרדי כולו ‑ אין חרדי שלא מכיר לפחות את אחד מההרוגים - ועל מדינת ישראל. מחירו של האסון כבד מנשוא. החלל שנפער בלבבות - לא יתאחה לעולם.
2. את הדרך מציון הרשב"י אל מתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרן אני מכיר כמעט בעיניים עצומות. טקס ההדלקה של תולדות אהרן - מהחצרות הוותיקות בירושלים - הוא האירוע הגדול ביותר במירון, עם כ-40 אלף חוגגים. השנה, בגלל הסמיכות לשבת שגרמה לעיקר המאסה האנושית להתרכז בשעות הלילה של ל"ג בעומר, ובשל העובדה שלא התקיים אף אירוע הדלקה נוסף במקביל – מספר החוגגים גדל אף יותר מהרגיל.
הגעתי למתחם שהיה דחוס בעשרות אלפי אנשים, לא היה מקום לתחוב סיכה. האירוע מוכר כאחד מרגעי השיא של ל"ג בעומר במירון. האדמו"ר מעלה את האבוקה לצלילי קלרינט שמשתפך בשירי קודש הסוחפים את הקהל.
כדי להיכנס למתחם עברתי דרך אותו מסדרון צר – "גשר המוות" שלגביו התרעתי במוצאי ל"ג בעומר 2018 (תשע"ח) - שהוא עלול להפוך למלכודת מוות: בציוץ שהעליתי אז בחשבון הטוויטר שלי, כתבתי: "שביל היציאה הצר שמוביל מטקס ההדלקה של חסידות תולדות אהרן יוצר צוואר בקבוק אנושי ודחיפות איומות, ברמה של סכנת הימחצות ממשית. וזו היציאה היחידה! אם רוצים למנוע הישנות של מקרה הלווית הרב וואזנר זצ"ל (אירוע שבו נהרגו שלושה אנשים כתוצאה מדוחק שנוצר במדרגות בית הכנסת שבו נערכה ההלוויה) - אסור לערוך את ההדלקה במקום לפני יצירת יציאה רחבה ומשולטת".
3. את ההתרעה הזו פרסמתי לאחר שחוויתי בעצמי את הסכנה. ניסיתי אז להיכנס דרך אותו מעבר צר - שרוחבו פחות משני מטרים, והוא תלול באופן שבו מי שנמצא בחלקו העליון לא יכול לראות מה שקורה מתחתיו. מצאתי את עצמי בתוך מדחסה אנושית. מכירים את המתקנים הללו לדחיסת קרטון? בדיוק כמוהם, רק בגרסה אנושית.
העצמות נלחצות, הגוף מתכווץ, ואתה נמחץ בתוך זרם אנושי אדיר, כשלאחר דקות שנדמות כנצח אתה מוצא את עצמך איכשהו בקצהו השני של המסדרון הצפוף. חמורה לא פחות היא העובדה שהמעבר הבלתי הגיוני הזה משמש לתנועה דו-כיוונית. לאחר שנחלצתי בשלום ב"ה - חשבתי על הקלות שבה יכול להיגרם אסון: מספיק שאדם אחד ייפול ארצה, כדי שעליו ייפול עוד מישהו, ועוד מישהו, ועוד מישהו, במפולת נוראה. זה כנראה מה שקרה השנה. כל שנה שלא קרה שם אסון - היה בגדר נס גלוי. השנה, הנס פשוט לא קרה.
כאזרח חרדי גאה אני אומר: גם אנחנו חייבים בחשבון נפש. אולי הגיע הזמן שלנו, כציבור, לוותר על חלקים מההמוניות שאנחנו כה מורגלים בה ומכורים אליה, לטובת השקעה באינדיבידואל ויותר שימת לב לפרט
החוויה המטלטלת הזו גרמה לי להקים קול זעקה, אבל לצערי, הקריאה הזו הייתה כקול קורא במדבר. לכל האחראים היה נוח להתעלם ממנה. איש מהממונים על המקום, הרשויות הממשלתיות, המשטרה וכל מי שיש לו זיקה להפקת האירוע הגדול וההמוני ביותר במדינת ישראל - לא הקשיב לה. בדיעבד אני יכול רק לייסר את עצמי על שלא הפכתי את הנושא לפרויקט אישי, לא שיגעתי את כולם, לא ניערתי את כל הרשויות, ולא פרסמתי סדרת כתבות וציוצים עד שמישהו יעשה משהו. אף אחד לא עשה כלום. 45 מתפללים יקרים ואהובים שילמו את המחיר.
4. אם מדינת ישראל ידועה בתרבות הסמוך האסונית שלה - בהר מירון היא מתעצמת לכדי אבסורדיות של ממש: הכל בהר הזה בנוי טלאי על טלאי, עם ברזלים פיראטיים וקונסטרוקציות רעועות ומתחמים שנבנים בשיטה הנדסית שלא הייתה עוברת אישור בטיחות באף אירוע מחוץ לו. אין שום התאמה בין כמות המתפללים והחוגגים העצומה להיערכות הלקויה בשטח.
הסיבות לליקויים הללו רבות - זה מתחיל בזלזול מחפיר מצד כל הרשויות, אבל קשור גם לקושי לערוך שינויים בהר שחלקים גדולים בו מתנהלים כשטח הפקר בשליטת ארגונים, עמותות, הקדשות ונחלות עתיקות, חלקן מתקופת השלטון העותומני. כל אחד יושב על שטח משלו ועושה כבתוך שלו: חופר, בונה, הורס, מנכס לעצמו שטחים ציבוריים, מבצע חפירות תת-קרקעיות מסוכנות, והכל מתחת לאפן של הרשויות. מירון של 2021 מותאמת בקושי לכמות האנשים שעלתה להר ב-1981.
לעילוי נשמת הקורבנות, וכדי שנדע שהתייחסנו לחייהם שניטלו בחרדת הקודש הראויה - זה הזמן לומר די, גם אם באיחור גדול וטראגי. להפקיע את הנחלות הללו, להפוך את כל ההר לאתר ציבורי בניהול מסודר, כמו הכותל המערבי. ללא מתחמים פרטיים, ללא אזורים למיוחסים, ללא שטחים שנשלטים על ידי עמותות. מתחם אחד גדול, במפלס אחד רחב, שבו כל אחד יכול לגשת בבטחה ולהתפלל.
5. בחזרה לאירוע האסון. בחצות וחצי הצלחתי להיכנס למתחם. האווירה הייתה מיוחדת, כמו בכל שנה. הקהל שר "אני מאמין" ושירי קודש. ברגע השיא הצית האדמו"ר את האבוקה לקול שירת "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי". אלה היו רגעי התעלות.
פחות מ-20 דקות נמשכה החגיגה. סמוך לשעה אחת - התזמורת הופסקה, והמנחים ניסו לפלס דרך לכוחות החירום וההצלה. עשרות חובשים נושאי אלונקות עשו את דרכם לעבר אותו גשר איום - והלב ניבא רעות. בתחילה עוד היו מי שניסו לחשוב שמדובר במקרה התעלפות בודד, אבל ככל שחלפו הדקות וגבר הלחץ בקולם של המנחים במערכת ההגברה - ניתן היה להבין שמשהו חריג קורה. שבת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו. על זה היה דווה ליבנו, על אלה הקדושים והטהורים חשכו עינינו.
6. אני עובר על רשימת ההרוגים שלא זכורה כמותה באירוע אזרחי בארץ ישראל מאז תרפ"ט - ורואה שם יהודים מכל סוגי ההשתייכות הדתית: ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים, וגם חובשי כיפה סרוגה. יהודים מהארץ ומחו"ל. ילדים, נערים, אבות לילדים וסבים לנכדים.
ואני רואה המוני אזרחים בתל אביב תורמים דם ותושבים מיפו שמזמינים את המשפחות שממתינות לבשורה באבו-כביר, שיבואו לעשות אצלם את השבת. ואני חושב לי איך עם ישראל יודע למות יחד, אבל אולי - בשם הקדושים ולמען זכרם - הגיע הזמן שנדע לחיות כאחד. הלוואי.
תיעוד מהאסון בהר מירון
(צילום: קבוצת מדברים תקשורת)
7. חשבון הנפש כולל את כולם. את הרשויות שעשו מעט מדי - או לא עשו כלום - כדי למנוע את האסון שהיה רשום על הקיר. את האנשים מאחורי תרבות הסמוך הישראלית, את המארגנים שחשבו הרבה מדי על יחסי ציבור ומעט מדי על חיי אדם. את המשטרה והממשלה.
אריה ארליךוכאזרח חרדי גאה אני אומר: גם אנחנו חייבים בחשבון נפש. נכון, אנחנו מתרגשים מאירועים גדולים, שמחים בהתקהלויות, אוהבים את ההצטופפות יחד עם עוד המון אנשים. אבל אולי הגיע הזמן שלנו, כציבור, לוותר על חלקים מההמוניות שאנחנו כה מורגלים בה ומכורים אליה, לטובת השקעה באינדיבידואל ויותר שימת לב לפרט.
8. היום הזה הוכרז כיום אבל לאומי. דגלי המדינה הורדו לחצי התורן. מחווה ראויה שמבליטה את אחדות ישראל ברגעים קשים - אבל לצד זאת, הרבה יותר חשוב להעלות לקחים לראש התורן. יותר מודעות לחיי אדם, יותר חשיבה על סכנות אפשריות ומניעתן מבעוד מועד, ובלי עיגולי פינות כשחיים של אנשים תלויים מנגד. לא לחפיפניקיות וחלטוריסטיות, לא לשיטת ה'סמוך', ולעולם-לעולם-לעולם לא להקל ראש בספק של מקום סכנה.
וכמובן, שנתחזק. שמשהו מהאחדות הזו יישאר אצלנו - גם בזמני שגרה. זו תהיה ההנצחה הכי ראויה ל-45 הרוגי מירון הקדושים והטהורים.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
