ניסיון הלינץ' בנהג יהודי בירושלים, אתמול
(צילום: דוברות המשטרה)
יום ירושלים משולב עם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה, שנספו כשהיו בדרכם אליה. לא על ארץ ישראל חלמו אלו שהלכו אלפי קילומטרים במדבר, וגם לא על מדינת ישראל. הם חלמו על ירושלים שביטאה בשבילם את הכל. צדקו יהודי אתיופיה, ממקום רחוק ושונה כל כך הם ראו את התמונה באופן בהיר הרבה יותר ממה שרואים רבים כאן בארץ. ירושלים היא לב הארץ, ומי שלא יהיה ריבון בירושלים לא יהיה ריבון בארץ. אין ציונות בלי ציון. שוגה מי שחושב של"מדינת תל אביב" יש זכות קיום בלי ירושלים. גם המסים שמשלמים תושבי מישור החוף האמידים שמממנים את ירושלים וענייה לא משנים את התמונה.
למה אנחנו חיים בארץ? למה נפל רעיון אוגנדה או כל מקום אחר שהוא לא הארץ הזאת? כי ב-DNA הלאומי שלנו עצמאות מחוברת למקום הזה. אין לנו מקום אחר, ואין לנו יכולת קיום לאומית במקום אחר. יהודים חלמו ושבו לארץ לא בגלל תל אביב או רעננה אלא בגלל ירושלים. אם לא תהיה לנו ירושלים, יתרוקן מתוכן גם הרצון להיות בתל אביב, כי ירושלים היא הליבה, ובלעדיה אין אפשרות קיום למעטפת.
דוד בן גוריון הבין זאת היטב, ולכן במלחמת העצמאות היה מוכן לשלם כל מחיר, הרבה מעבר ליכולות שהיו אז, כדי לשמור על הבירה. וכדי להיות ברור: ירושלים היא הר הבית, עיר דוד והעיר העתיקה, וכל השאר הן תוספות.
על העיר העתיקה ועל השכונות המקיפות אותה צריך לשמור מכל משמר, לקנות שם בתים וליישב יהודים. מהכפרים שסביב צריך להיפטר. מה תורם מחנה הפליטים שועפאט לירושלים ולישראל?
מה הופך מקום להיות שייך לעם? שני תנאים: האמונה של בני העם שהמקום שייך להם, וכוחם להחזיק במקום ולהגן עליו. העם הסרבי מרגיש שחבל קוסובו שייך לו מימים ימימה, אבל לא היה בכוחו לעמוד מול העולם, וקוסובו נקרעה מסרביה בכוח הזרוע. כל אחד מאיתנו יודע שירושלים היא שלנו, בירתנו מזה 3,000 שנה. לא הייתה לנו מאז בירה אחרת והיא לא הייתה בירתו של עם אחר.
ירושלים שוחררה כולה במלחמת ששת הימים, ויש לנו הכוח לשמור עליה, ובכל זאת קשה להגיד שאנחנו הריבון בכל חלקי העיר. האספסוף מתפרע, מהומות, הפקרות ואובדן שליטה. הממשלה מנסה "להכיל" את האלימות, מה שמתפרש כחולשה והתקפלות, והאלימות גוברת ומתפשטת.
דווקא יום ירושלים, שמציין את איחוד העיר, הראה השנה את ההפך. העיר לא באמת מאוחדת, ישנם אזורים שלמים שיהודים אינם יכולים להלך בהם בבטחה. במרחק של 3-2 קילומטרים מהכנסת יהודי מסתכן בלינץ' על שום יהדותו.
גבולותיה המוניציפליים של העיר חסרי היגיון. כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט הם דוגמאות מצוינות לחוסר ההיגיון ולקיבעון המחשבתי. המדינה ועיריית ירושלים אחראיות על המתרחש בהם בדיוק כפי שהן אחראיות על שכונת רחביה. על החינוך, פני העיר, חוקי התכנון והבנייה, רישוי העסקים וביטחון התושבים. אבל ברור שאין שום דמיון בין רחביה לבינן, אז מה הרעיון? על מי אנחנו עובדים? בעיקר על עצמנו.
גלעד שרוןצילום: ירון ברנרעל העיר העתיקה ועל השכונות המקיפות אותה צריך לשמור מכל משמר. צריך לקנות שם בתים וליישב יהודים רבים. מהכפרים שסביב העיר, שבמעשה איוולת סופחו אליה אחרי ששת הימים, צריך להיפטר. ומי שמתנגד לכך, שיסביר בבקשה מה תורם מחנה הפליטים שועפאט לירושלים ולישראל.
צריך להציף את השטח בכוחות רבים ולאכוף בכוח את החוק. שהממשלה תפסיק לשדר חולשה, תפסיקו "להכיל", שזו מילה מכובסת ל"מתקפלים" בפני האספסוף האלים, תפסיקו להיות כאלה פחדנים ותתחילו להתנהג כמו הריבון בעיר הבירה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
