עיון בפרשנויות עיתונאיות, בהכרזות של פוליטיקאים, בראיונות עם גורמים ביטחוניים ובניתוחים של חוקרי אקדמיה שהתפרסמו ערב ראש השנה שעברה מעלה עובדה מעניינת: לא היה ביניהם מי שהעריך שתפנית אסטרטגית של קידום הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי היא בגדר תרחיש סביר. אנשי תקשורת, מדינאים (בישראל ומחוץ לה), אנשי מודיעין וחוקרי אקדמיה היו שבויים בקונספציה שזכתה להסכמה רחבה, ולפיה ללא התקדמות ביחסים בין ישראל לפלסטינים - לא תיתכן פריצת דרך בקשרי ישראל עם העולם הערבי.
הפער מול המציאות כפי שהתהוותה בפועל בהסכמים שנחתמו השבוע בוושינגטון עם איחוד האמירויות ובחריין לא מחייב הכאה על חטא, אך כן מצריך תחקור נוקב - שהתקיים בקושי בשיח התקשורתי, הפוליטי והאקדמי בישראל.
הפער ההערכתי נובע ביסודו מהיעדר רגישות מספקת לתמורות העזות שחלות בשנים האחרונות בעולם הערבי בכלל ובמדינות המפרץ בפרט. זהו מרחב חבול מפגעי "האביב הערבי", שרואה באיראן איום קיומי גובר, מייחס חשיבות לערכי השגשוג הכלכלי ומואס בדוגמטיות המסורתית של ההנהגה הפלסטינית. השינוי במציאות ובתודעה דחף את מנהיגי הדור הצעיר של העולם הערבי לשבור את מוסכמות העבר: להציב את שיקוליהם הלאומיים בעדיפות עליונה ולקדם יחסים עם האויב המר מהעבר גם על חשבון הדאגה לאחיהם הפלסטינים.
ההסכם שנחתם בבית הלבן אמנם קשור בטבורו להסרת הסיפוח מעל סדר היום (נושא שגם את הופעתו קשה היה לחזות לפני שנה), אולם לא מן הנמנע שהיה מקודם גם בלעדיה, נוכח התמורות האסטרטגיות רבות העוצמה בעולם הערבי.
נראה שגם ההשקפות הפוליטיות של חלק ניכר מהפרשנים, במיוחד סביב הוויכוח הבלתי נלאה - "כן-ביבי-לא-ביבי", תרמו להטיות בהערכה, ובמיוחד להקלת ראש לגבי הסיכוי לקדם פריצות דרך אזוריות ללא הסדר מדיני עם הפלסטינים. בניסיון לצמצם את גודל המבוכה, חלקם בחרו לגמד את ההישג האסטרטגי, גישה שמעמיקה עוד יותר את הקושי לקרוא את השינויים המתחוללים ואת השלכותיהם.
ובכלל, הדרמה האחרונה ממחישה את הפער הבסיסי בין מדינאי המנסה לשנות מציאות לבין מעריך שלרוב מתבונן על מהלכים מדיניים מבחוץ, לא פעם מבלי שהוא מודע למכלול המהלכים שננקטים על ידי הקברניטים, כפי שאירע במקרים של הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן.
ביצוע תחקור עצמי של כלל המעריכים והפרשנים נחוץ כדי לוודא שקריאת המציאות והערכת העתיד מכוילות כראוי (אחרת צפויות לשוב הפתעות וטעויות), והוא יעיד על מקצועיות ועל חוט שדרה אינטלקטואלי. נוסף לכך, מומלץ לבחון פרדיגמות אחרות המלוות את הערכת המצב האסטרטגית במגוון מישורים בישראל, כמו למשל הטענה ארוכת השנים שהמציאות ביהודה ושומרון מצויה על סף פיצוץ. מדובר בהתרעה המועלית מזה כעשור ואשר הסיבות לאי-מימושה (מלבד חודשי אינתיפאדת הסכינים) - כולל לאחר המשבר הנוכחי של הסכם נירמול היחסים - לא נותחו לעומק.
הסוגייה הזאת מועלית לא על מנת להרגיע שניתן לקיים את המצב הנוכחי ביהודה ושומרון לאורך זמן, אלא כדי להמחיש שייתכן ובעודנו ממשיכים להיות דרוכים לקראת חזרת איומי עבר הצרובים בתודעתנו ובראשם התפרצות אינתיפאדה שלישית, ייתכן שהאתגר המרכזי הניצב בפנינו הוא שקט מתמשך שמקורו בנכונות של הפלסטינים להתמסר לידי ישראל לאחר שאיבדו תקווה מיכולתם לקדם חזון אסטרטגי כלשהו. סופו של טשטוש קווי ההפרדה בין שתי האוכלוסיות עלול להיות חיים משותפים במדינה אחת, וזאת ללא תכנון או רצון של אף אחד משני העמים.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרכז בפרויקט למאבק נגד אלימות ופשיעה בחברה הערבית בישראל במכון ה-INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
