לכאורה יצא אבו מאזן בנזק קל בלבד מדחיית הבחירות שאליהן נערכה המערכת הפלסטינית מזה כחצי שנה. חמאס אמנם השמיעה ביקורת חריפה, אולם ספק אם תצליח לקדם אינתיפאדה עממית נגד הרשות. יתרה מכך, הציבור לא הגיב במחאה והמערכת הבינלאומית השמיעה קול רפה בלבד על ההחלטה של יו"ר הרשות לשים קץ למהלך הדמוקרטי שכמוהו לא חוו הפלסטינים מזה 15 שנים.
מי שבקיא בדרכו הפוליטית של אבו מאזן לא הופתע מהדחייה. מאז נבחר לנשיא ב-2005 הוא יצר במו ידיו משברים חמורים מבית ומחוץ ששיקפו היעדר חשיבה אסטרטגית מעמיקה ופער בין אינטרסים לבין תוצאות בפועל. במקרה הטוב הסתיימו המשברים הללו בנסיגה מביכה של אבו מאזן ובמקרה הרע בתבוסה כואבת. בהקשר הזה בלטו בחירות 2006 שבהן ניצחה חמאס, התבוסה שהנחילה התנועה לרשות במאבק על השליטה ברצועה ב-2007, ועשרות משברים בין הרשות לישראל בעשור החולף (הפסקת התיאום הביטחוני, כספי המסים ועוד), שהחלו בקול תרועה רמה והסתיימו ברובם בהתקפלות פלסטינית.
כך היה גם במקרה של הבחירות המתוכננות: אבו מאזן יזם את המהלך לפני כחצי שנה מבלי שהתכוון לממשו. הוא ביקש לנצל אותו לצורך שיפור דימויו בעיני הממשל הנכנס בארה"ב ומשיכת תשומת ליבו, וכדי לחזק את הלגיטימציה הרעועה שלו מבית. בסתר ליבו הניח אבו מאזן שחמאס תציב קשיים שיאפשרו לו להטיח בה את האשם להכשלת המהלך, או שישראל תסכלו בשלב מוקדם.
דחיית הבחירות מדליקה נורות אדומות: חולשה עמוקה ופיצול פנימי של הפתח לעומת עוצמה של החמאס, ורפיסות של אישי מפתח בסביבת אבו מאזן השואפים לרשת אותו
בפועל הכוכבים הסתדרו - שוב - לרעת אבו מאזן. חמאס נקטה אסטרטגיה של "מלכודת דבש" והסכימה לכל תנאי שהציבה הרשות; המערב הפגין אדישות כלפי הנעשה ברשות; ישראל שמרה על עמימות וסירבה להוציא את הערמונים מהאש עבור אבו מאזן באמצעות סירוב מוצהר לקיום הבחירות בירושלים, ובתוך מחנהו שלו התפתחה מוטיבציה לקידום הבחירות, בעיקר מצד ג'יבריל רג'וב, שראה בהן קרדום לחצוב את דרכו לכס הנשיאות.
ככל שחלף הזמן הפכה ההרפתקה למסוכנת יותר: תנועת הפתח התפצל והלכה בין כמה רשימות שנאבקו ביניהן, ומנגד חמאס גיבשה רשימה אטרקטיבית והפגינה אחדות שורה, מה שגרם לאבו מאזן להבין שהוא צועד לתבוסה ודאית. סוגיית קיום הבחירות בירושלים נוצלה על ידו כסולם לירידה מעץ הבחירות תוך האשמת ישראל בהכשלתן - טיעון שברור לכל פלסטיני שהוא תירוץ ולא סיבה עקרונית.
אבו מאזן יצא איפוא קרח מכל כיוון: מפלגתו התרסקה על רקע ההיערכות לבחירות שלא התקיימו כלל, והוא עצמו מואשם מבית ומחוץ כמי שמנע דמוקרטיזציה ופיוס לאומי.
פרשת הבחירות מהווה אות אזהרה עבור הפלסטינים, ישראל, העולם הערבי והזירה הבינלאומית לקראת מה שעלול להתרחש ביום שאחרי אבו מאזן.
האירוע מדליק מספר נורות אדומות: חולשה עמוקה ופיצול פנימי של הפתח לעומת עוצמה של החמאס; היעדר אסטרטגיה ברורה ותהליך קבלת סדור בצמרת ברמאללה, ורפיסות של אישי מפתח בסביבת אבו מאזן השואפים לרשת אותו, אשר מצופה היה שיבלמו מבעוד מועד את הנשיא בן ה-86 מצעדיו הבטוחים לעבר תהום פוליטית.
בין לבין נדרש גם לתהות על פשר האדישות הציבורית של הפלסטינים כלפי דחיית הבחירות - התנהגות שלא מעידה על הסכמה עם מדיניות הרשות, אלא על ניכור עמוק, חוסר אמון והיעדר עניין, שעלולים בתרחישי היום שאחרי להתפתח לגל מחאה בסגנון האביב הערבי נגד הממשל ברמאללה.
מיכאל מילשטייןתשומת לב נוספת נדרשת גם לרג'וב, שספג מכה בעקבות דחיית הבחירות, אולם עלול לקדם אותן ביתר שאת ביום שאחרי תוך הגברת קריאתו לכינון הנהגה לאומית משותפת של פתח וחמאס. תרחיש זה יאפשר לאחרונה לחזק את מעמדה במערכת הפלסטינית בדרך לביסוס מעמדה כמנהיגתה - יעד אסטרטגי מבחינתה אחרי עידן אבו מאזן.
המשבר הנוכחי מעיד שאבו מאזן הגיע לקץ דרכו הפוליטית וכי סוגיית היום שאחרי הופכת רלוונטית יותר מבעבר. בהיעדר יכולת להציג אופק בהקשר הפנים-פלסטיני או במו"מ עם ישראל, הוא צפוי כנראה להמשיך לשלוט בדפוסים הרגילים וללא חזון לעתיד עד ירידתו מהבמה. כל זאת, אלא אם יתפתחו תרחישים מפתיעים של התפטרות או "הזזה" על ידי גורמים בצמרת הפלסטינית, שלפחות כרגע אין סימנים שעומדים לקרות.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה וראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
