בעולם המדומיין שיצר לעצמו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רואה את עצמו כמושיע הגדול של האומה האמריקנית השסועה והנאנקת, שיצילה מידי שוחרי רעתה. בעיני עצמו הוא שליח האל, ועל כן ראוי למעמד של בני אלים ולכתר. את אלה החושפים את ערוותו הוא מכנה "דיפ סטייט", ומאשים כי נעשה לו ציד המכשפות הגדול בהיסטוריה. את המפגינים נגדו הוא מכנה "אנרכיסטים" – שבאמריקנית זהו תואר בזוי לפחות כמו "קומוניסטים" – בעוד דווקא הוא זה שהפך את ימי שלטונו לתערובת מוזרה של כאוס ואנרכיה: הוא זה שלא מכיר בסמכויות החוק, הוא זה המגדף את שומרי הסף, בעוד המפגינים דורשים לייצב את הדמוקרטיה.
כרגע טראמפ נמצא במעבר שבין קרב ההישרדות לקרב ההתבצרות, ועל כן הוא מעלה את היכולת המניפולטיבית שלו פעם נוספת לדרגה של אמנות: הוא רוצה לדחות את הבחירות. הוא יודע שזה בלתי אפשרי, אבל כך הוא מכין את הקרקע לטענה מצידו כי אם יפסיד לג'ו ביידן – סימן שאלו היו "פייק בחירות".
בעיניו, רק מי שלא מבין את נשגבותו יוצא להפגין נגדו, ובימים האחרונים הוא שולח חיילים לרחובות כדי לרסס בגז פלפל ובזרנוקי מים את האנרכיסטים הבטלנים – אותם חיילים שימתינו ליום פקודה, אם תוצאות הבחירות בנובמבר לא ימצאו חן בעיני טראמפ והוא יחליט שהוא לא מכיר בהן, כפי שרמז.
את כוחו ואת המוניטין שלו הוא בנה על ליבוי אש השנאה בין קבוצות אוכלוסין שונות, ועכשיו הוא מעלה הילוך. ממילא קוראים לו גזען, אז אין טעם במעצורים – והוא מתנהל כמו שהבייס רוצה אותו, משמר את השנאה ומתדלק אותה. זה הנשק האחרון שנותר לו מול צניחתו בסקרים, מול המיתון המכלה את כלכלת ארה"ב, הנמצאת בקריסה היסטורית שלא הייתה כמותה מאז 1947. במשמרת שלו חלום הפז האמריקני הפך לחלום בלהה: מי שהעיד על עצמו כ"אמן העסקה" עשה לאמריקה את הדיל הנורא.
ההשוואה לנעשה בישראל מתבקשת – חברו של טראמפ מירושלים, ראש הממשלה בנימין נתניהו, למד ממנו לא מעט. שניהם הכריזו על התקשורת כ"אויב העם", ומכנים את המפגינים אנרכיסטים שרק מעוניינים בהפלתם.
לעיתים נדמה שבבית הלבן מסתובב נתניהו בתחפושת טראמפ, ולעיתים נראה שבמשרד ראש הממשלה בירושלים מסתובב טראמפ במעטה נתניהו: הסימביוזה ביניהם מושלמת, והם מציגים שילוב של היבריס, יבבה והתקרבנות. שניהם גאונים וקוסמים בעיני עצמם, שניהם מייצרים בדמיונם שדים עלומים ואחר כך מתלוננים שרודפים אחריהם.
לזכותו של נתניהו ייאמר שאין בו את הצד הילדותי הבלתי מפותח של טראמפ – הוא ניחן ביכולת לעמוד על רגליו מחדש, גם כשהכל קורס. אצל טראמפ, לעומת זאת, אתה מקבל מה שאתה רואה: איש גדול עם ראש של ילד.
גם טראמפ וגם נתניהו מתמודדים בימים אלו עם חצי עם – לפחות – שמייחל לסיום הקריירה הפוליטית שלהם. שניהם מתמודדים עם גלי מחאה שמבקשים לסלקם מהשלטון, פחות או יותר באותה נקודה בזמן. שניהם מתמודדים עם קהל שמבקש לנקות את האווירה שהם יצרו, ולהתחיל לנשום מחדש.
- אורלי אזולאי היא כתבת ynet ו"ידיעות אחרונות" בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
