בחורף 1991 חלה באתיופיה תפנית. משטרו של מנגיסטו היילה מריאם עמד בפני קריסה סופית שלא בישרה טובות לכ-15 אלף היהודים שהיו עדיין באתיופיה. הממשלה בירושלים וגם ארגונים יהודיים בארה"ב חששו כי נפילת המשטר המדכא תוליך לכאוס ולהשתוללות לא מרוסנת של חמושים מכל המחנות. ליהודים שישבו במחנה מעבר באדיס אבבה או שנשארו עדיין בכפרים באזור גונדר נשקפה סכנת הכחדה, פשוטו כמשמעו.
אני התוודעתי לצרה המתהווה והולכת באחד הימים באפריל. אגב שיחת רקע בקריה סיפר לי אחד האלופים, חבר בפורום מטכ"ל, שראש אגף המבצעים, האלוף מאיר דגן, נסע לאתיופיה להכין מבצע חשאי. בתודעתי צף ועלה מיד מבצע אנטבה. "את מי הולכים להציל הפעם?", שאלתי. אבל האלוף, שנבהל כהוגן ממה שכבר אמר לי, רק ציין בהיסח הדעת: "מצבם של יהודי אתיופיה חמור. זה כל מה שאני יכול לומר לך". מאוחר יותר נודע לי שמסעו של דגן לאתיופיה נעשה במסגרת תכנון מבצע חירום להצלת יהודי אותה ארץ.
- פרקים מהספר השני של רון בן ישי, "חי במלחמה": פואד ואני, במסוק מעל פטרה, ו-3 קליעים בירך. רון בן ישי על קורותיו כעיתונאי במלחמות מבצע ההסתערבות הלילי ברצועה עם מאיר דגן: כך חוסל הטרור בעזה בתחילת שנות ה-70
במקביל שיגר ראש הממשלה יצחק שמיר בדחיפות את אורי לוברני כדי שינסה לעשות עסקה נוספת עם מנגיסטו. לוברני שימש שגריר ישראל באתיופיה בשנות ה-60 ושגריר בטהרן של השאח בשנות ה-70. הוא היה זה שהתריע מטהרן כי השאח ומשטרו עומדים ליפול בהפיכה חברתית-דתית, בהנהגתו של האייתוללה חומייני. הערכתו של לוברני הועברה לוושינגטון אבל ממשל קרטר התעלם ממנה ונזכר בה רק אחרי שהתממשה. ב-1991, כששמיר גייס אותו לחלץ את יהודי אתיופיה שנשארו מאחור, היה לוברני אחראי לפן האזרחי של הקשר בין מדינת ישראל לבין גורמי כוח לבנוניים.
לוברני סייר באדיס אבבה והגיע למסקנה שחייבים לחלץ את היהודים לפני שהמורדים יכבשו את העיר. הוא שכנע את שמיר וסיכם שמנגיסטו יקבל 35 מיליון דולר תמורת אישור מיידי לכל יהודי אתיופיה להגר לישראל לאלתר
לוברני עזב הכול ונסע להיפגש עם מנגיסטו. שמיר הסמיך אותו להציע לשליט האתיופי סיוע צבאי ישראלי נוסף ולהבטיח לו שיהודי ארה"ב ישלשלו לידיו סכום כסף ענק שירפד לו את ימיו בגלות אחרי שיודח, וגם את ימיהם של צאצאיו אחריו. שמיר הורה ללוברני מפורשות שלא להתחייב בפני העריץ לספק לו "נשק יורה". הממשל בוושינגטון התנגד לכך; גם מנכ"ל משרד החוץ ואיש המוסד לשעבר, ראובן מרחב, וגם לוברני עצמו היו נגד אספקת ציוד קטלני שרק יגדיל את מרחץ הדמים בארצו של מנגיסטו. לכן הוחלט שישראל תספק למנגיסטו רק ציוד צבאי שאינו קטלני.
אשר לכסף: מנגיסטו דרש 180 מיליון דולרים. לוברני הציע לו 25 מיליון ומנגיסטו רמז שיש על מה לדבר. שיחק מזלו של לוברני כשמנגיסטו הפקיד את המשך המשא ומתן בידיו של קסה קבדה, שהיה בן בית אצל לוברני כשזה היה השגריר באדיס.
מנגיסטו התבקש להאיץ את יציאת יהודי אתיופיה והוא הסכים לכך, אך עדיין הגביל זאת לקצב של 2,000 איש בחודש. הוא רצה כנראה להמשיך ולהחזיק במספר רב של יהודים בארצו כדי להבטיח שיקבל את כל הכסף שעליו סוכם, ובעיקר כדי שיוכל ללחוץ על ישראל לחוש לעזרתו או לחלץ אותו אם המורדים יעמדו בשערי אדיס אבבה, כפי שאכן קרה בהמשך. אלא שלוברני, אחרי שסייר באדיס אבבה ובמחנות המעבר שבה, הגיע למסקנה כי ליהודים שם נשקפת סכנת חיים מיידית וכי חייבים לחלצם בפעולה אחת מהירה לפני שהמורדים יכבשו את העיר. הוא שכנע את שמיר וסיכם עם קסה קבדה שמנגיסטו יקבל לכיסו 35 מיליון דולר תמורת אישור מיידי לכל יהודי אתיופיה להגר לישראל לאלתר ובבת אחת.
שמיר ביקש שהמבצע הגדול לחילוץ יהודי אתיופיה ייקרא "מבצע שלמה" (על פי המקרא, ניהל שלמה המלך פרשת אהבים עם מלכת שבא, הלא היא אתיופיה).
באמצע מאי צלצל קסה קבדה מאדיס אבבה לביתו של לוברני בתל אביב והודיע לו שמשטרו של מנגיסטו קרס סופית. המורדים כבר נמצאו בפרוורי אדיס אבבה והדיקטטור ברח עם בכירי שריו ומצא מקלט בזימבבואה. "הוא (מנגיסטו) השאיר אותי כאן עם הסגן שלו שממלא כרגע את מקומו. מה לומר לו?", שאל קבדה.
לוברני החל את המשא ומתן מחדש: ממלא מקומו הזמני של מנגיסטו דרש מכתב מנשיא ארה"ב המבקש ממנו לאשר את המבצע. זה היה נחוץ לו כדי לתרץ בעיני המדינות המוסלמיות, החברות בארגון לאחדות אפריקה, את הסכמתו למבצע ישראלי על אדמת ארצו. בנוסף, הוא דרש את 35 מיליון הדולרים שהובטחו למנגיסטו. לוברני הסדיר את שני העניינים. הסנטור הרפובליקני ממינסוטה, רודי בושביץ, הביא אישית לאדיס אבבה את המכתב מהנשיא בוש. מנגד, הארגונים היהודיים הסכימו לשלם לשליט הזמני את הסכום שדרש. רק שיניח ליהודים לצאת.
בינתיים יצא דגן לאתיופיה וחזר עם שלוש חלופות למבצע. אחת מהן חייבה לכבוש חלקים גדולים מאדיס אבבה ולפנות דרכם את היהודים ממתחם השגרירות הישראלית לשדה התעופה שייכבש גם הוא. תוכנית זו נפסלה מפני שהייתה כרוכה למעשה במלחמה עם מה שנותר מצבאו של מנגיסטו ובאבידות רבות והיה חשש כבד שתשתבש.
התחלתי להפגיז בצלצולי טלפון את משרדו של דובר צה"ל, ידידי תא"ל נחמן שי. ביקשתי שיאפשר לי לעלות על אחד המטוסים הטסים לאדיס אבבה. הוא נעתר וכך מצאתי את עצמי ביום שישי אחר הצהריים על סיפונו של בואינג 747
תוכנית אחרת הייתה מעין גרסה מורחבת של מבצע אנטבה: להנחית בהפתעה כמה מטוסי תובלה עמוסים בלוחמים ובכלי רכב בשדה התעופה של העיר. הלוחמים ישתלטו על צירי התנועה המוליכים למחנה המעבר שבעיר ולעבר מתחם השגרירות ויאבטחו אותם. אחר כך יעבירו דרכם, בכלי רכב שהביאו ובאלה שיחרימו, את היהודים לשדה התעופה. גם תוכנית זו נפסלה, בעיקר מפני שהיה חשש שלא יצליחו להגיע לכל היהודים ובגלל קשיים לוגיסטיים.
לבסוף נבחר מתווה מבצע שגם אותו הציע דגן ושלא חייב כמעט פעולה צבאית אלימה, אלא התבסס על שיתוף פעולה מצד השלטונות האתיופיים ועל הכאוס שממילא כבר שרר בעיר. פחות הרואי מאנטבה, אך בלי שפיכות דמים ועם סיכויי הצלחה לא מבוטלים. סגן הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, מונה למפקד המבצע וגם יצא לשטח. הביצוע הוטל על יחידות העילית לפעולות מיוחדות: סיירות מטכ"ל ושלדג בסיוע ובליווי אנשי הסוכנות היהודית, משרד החוץ, המוסד וצוותים טכניים.
המבצע יצא לדרך ביום שישי, 24 במאי 1991. יומיים קודם לכן נודע לי שמשהו יתבצע בהקשר האתיופי בימים הקרובים, כנראה מבצע מוטס של חיל האוויר. מיד התחלתי להפגיז בצלצולי טלפון את משרדו של דובר צה"ל, ידידי תא"ל נחמן שי. ביקשתי שיאפשר לי לעלות על אחד המטוסים הטסים לאדיס אבבה, בעדיפות למטוסי הכוח שאמור לאבטח את המבצע. שי נעתר וכך מצאתי את עצמי ביום שישי אחר הצהריים על סיפונו של בואינג 747 של אל על שהמריא מן המתחם הצבאי של נתב"ג.
הכול התנהל בחשאיות מחשש לדליפה. מלבד צוות הטייסים שהטיסו את הג'מבו היו במטוס עוד שישה דיילים ודיילות, וצוות רפואי שהיה אמור ללוות את העולים ולטפל בהם בדרכם ארצה. מושבי המטוס צוּפפו עד אפס מקום וכוסו ביריעות ניילון. הטיסה נמשכה כארבע שעות וחצי. השעה הייתה קרובה לחצות כשראינו מתחתינו את אורות מסלול הנחיתה והתחלנו לחוג סביבו.
באור שבקע מפתחי הג'מבו אפשר היה להבחין בצעירים בריאי-גוף, במעילים צבעוניים קצרים, שהוליכו את גושי האדם בלבן בתוך טבעות חבל גדולות. אפשר היה לטעות ולחשוב שאלה מדריכי צופים, היוצאים לא"ש לילה
עמדתי בתא הטייסים. העיר הייתה מוארת למחצה באורות צהבהבים, וצרורות הנותבים מחילופי האש בין המורדים לבין חיילי הממשלה נראו היטב, בין השאר - סמוך למסלול שדה התעופה שבו עמדנו לנחות. השדה של אדיס אבבה, בגובה של יותר מ-2,000 מטרים היה אז קטן בהרבה מכפי שהוא היום; הוא לא תוכנן מראש לנחיתת מטוסי 747 ולכן העצירה בחריקת בלמים, ממש על קצה המסלול, הותירה אותי, וגם את הטייסים, חסרי נשימה.
על פי ההחלטה שהתקבלה במטה חיל האוויר, המטוס הסתובב ונע לעבר רחבת העלאת הנוסעים אך לא דומם מנועים. כל המטוסים היו מתודלקים בכמות של דלק שתאפשר להם לחזור ארצה ללא תדלוק אחרי שהייה קצרה על הקרקע. כשנפתחה דלת הג'מבו ראיתי גוש לבן גדול נע לעברנו באטיות ובדממה מוחלטת. סביבו חגו דמויות כהות, שהחזיקו מקלונים בירוק-צהבהב זרחני. מישהו דיבר במגפון. הגוש נעצר, אחר כך המשיך בדרכו. מאחוריו, ליד שורה של אוטובוסים שמנועיהם פעלו, ראיתי גוש לבן נוסף שהחל לנוע בעקבות הראשון.
בעודי מתכונן לרדת, שמעתי את אחד הרופאים על המטוס אומר לעמית למקצוע: "זה לא עסק. גם אנחנו מוכרחים איזו לידה. במטוסים האחרים היו כבר שתי לידות".
השעה הייתה מעט אחרי חצות ליל שישי. "מבצע שלמה" היה כבר כבן 12 שעות. באור שבקע מפתחי הג'מבו אפשר היה להבחין בצעירים בריאי-גוף, במעילים צבעוניים קצרים, שהוליכו את גושי האדם בלבן בתוך טבעות חבל גדולות. היה משהו מדבק ברכּות ובחיבה ששפעו צעירים אלה. אפשר היה לטעות ולחשוב שאלה מדריכי צופים, היוצאים לא"ש לילה עם השכבה הצעירה. עשרות העולים, כ-200 נשים, ילדים, גברים וזקנים, נענו להם בצייתנות כנועה. איש לא פצה פה, אף תינוק לא בכה. טכנאים אתיופים, תחת עינם הפקוחה של טייסי אל על, הסמיכו כבשי מדרגות אל גוף המטוס הענק.
ברקע, בשולי רחבת המטענים של שדה התעופה הבינלאומי של אדיס אבבה, עמדו שני מטוסי הרקולס ולידם אוהל ארוך, שממנו בקעו שיחות בעברית. על המסלול השלים בואינג 707 נטול סימני זיהוי את ריצת הנחיתה שלו, והחל בדרכו לעבר הרחבה. אנשי הסוכנות היהודית, נעזרים בישראלים ילידי אתיופיה, בדקו את המדבקות הממוספרות שעל מצחי העולים ואת כרטיסי העלייה למטוס לפני שהניחו לזרם האנושי להמשיך ולהתקדם במעלה הכבש. הבטתי בהם מטפסים אל בטן המטוס, נושאים צרורות בד קטנים ומצומקים. לא היו ביניהם מזי-רעב וגם המצב הבריאותי של רובם נראה מניח את הדעת. ואולם משהו באופן שבו נשאו את מצוקתם, מין אצילות מרודה, שיש בה גם גאווה וגם קבלת הדין, הביא אותי לא אחת במהלך אותו לילה אל סף דמעות. ולא רק אותי.
ברחבה שלצד הטרמינל ראיתי אוהל חפ"ק צה"לי. לידו עמד האלוף אמנון ליפקין-שחק ודיבר בשני מכשירי קשר בעת ובעונה אחת. במכשיר הקשר הלווייני הוא שמע כנראה בשורות לא מעודדות מהמטכ"ל שבקריה; הוא הקשיב דקה או שתיים, ואז אמר, "בסדר הבנתי, חכה רגע". אחר כך הרים את מכשיר הקשר השני ודיבר עם מפקדי צוותי סיירות מטכ"ל ושלדג שהיו עם העולים שרוכזו בינתיים במתחם השגרירות בעיר. "יש בעיות", הוא אמר בשקט והורה להם להחיש את יציאת האוטובוסים שהסיעו את העולים לשדה התעופה. "מהר", הוסיף מיד, "יורים ברחובות וייתכן שיהיו בעיות גם כאן (בשדה התעופה). אבל בזהירות, בזהירות. אני לא רוצה פה פצועים ונפגעים. זה ייקח עוד דקה, אבל תעשו את זה כמו שצריך".
קשה לתאר את מה שנגלה לעיני כשנכנסתי בשערי מתחם השגרירות: אלפי אנשים ישבו שם על מיטלטליהם בצפיפות בל תתואר. לפני דלת הבניין השתרך תור ארוך של עולים. המוזר היה השקט הכמעט לא טבעי ששרר בכול
כשהתפנה סיפר לי אמנון שקסה קבדה התקשר ללוברני ודרש מיד את 35 מיליון הדולרים. הוא אף איים להפסיק את ההמראות והנחיתות אם לא יקבל את הכסף. לוברני טיפל בעניין בדרכו. הוא התקשר לאחד ממכריו, שר האוצר לשעבר של אתיופיה, והתחייב בפניו שהכסף יועבר בתוך שעות. "תן לי מספר חשבון", אמר לוברני לשר האוצר האתיופי לשעבר, "הכסף נמצא בבנק. מילה שלי, והוא ייכנס עד מחר", ושר האוצר האתיופי לשעבר, שסמך על לוברני, התחייב בפני השליט הזמני והאיום הוסר.
מסביב הייתה מהומת אלוהים. מטוסי ג'מבו של אל על והרקולסים של חיל האוויר נחתו והמריאו ללא הפסק. לרחבת הבטון הגיעה שיירת אוטובוסים. אנשי היחידות המיוחדות הובילו חבורות חבורות של יהודים לבושים לבן שצעדו אל המטוסים בדממה, כמו רוחות רפאים, בשקט ובסדר מופתיים.
ניצלתי את ההזדמנות ועליתי על אחד האוטובוסים שנסעו בשיירה חזרה לשגרירות ישראל בעיר להביא לשדה התעופה קבוצת יהודים נוספת. קשה לתאר את מה שנגלה לעיני כשנכנסתי בשערי מתחם השגרירות: אלפי אנשים ישבו שם על מיטלטליהם בצפיפות בל תתואר. הם הובאו שעות אחדות קודם לכן ממקומות שונים בעיר ששימשו להם כמגורים ארעיים. לפני דלת הבניין השתרך תור ארוך של עולים שטרם סיימו את הליכי המיון והרישום. המוזר היה השקט הכמעט לא טבעי ששרר בכול.
בין העולים עטופי הלבנים הסתובבו לוחמי שלדג וסיירת מטכ"ל שאבטחו את השגרירות ואת הדרך לשדה התעופה. מרחוק זיהיתי את צלליתו הארוכה של בני גנץ, מפקד שלדג. רציתי לגשת אליו ולומר לו שלום אבל לא יכולתי לעשות צעד בלי לדרוך על אנשים בדרך. פילסתי לי דרך בשביל המרוצף ונכנסתי. בפנים ראיתי את אנשי משרד החוץ והסוכנות היהודית רכונים על שולחנות, עושים כמיטב יכולתם למיין את העולים לפי משפחות ולדאוג שלא יסתננו זרים למטוסים.
"כל מי שעובד עם העדה הזאת מבין שזה זהב טהור. לולא היו כה חביבים ועדינים - המבצע הזה לא היה יכול לצאת אל הפועל", אומר לי מיכה פלדמן, האחראי מטעם הסוכנות באדיס אבבה. עשר שנים הוא עוסק בהעלאת יהודי אתיופיה ומחר אולי יישאר ללא עבודה. אבל כעת הוא מתרוצץ בסנדלים בין העולים, שואג פקודות באמהרית ובעברית, ומסנן נלהב כמו נער: "אני מבין קוגניטיבית שזה מאורע גדול, אבל בינתיים אני לא מסוגל לעכל זאת".
על המסלולים שבשדה התעופה, ואחר כך בשגרירות ישראל באדיס אבבה, ראיתי עשרות אנשים, אדומי עיניים וצרודים, עושים כמיטב יכולתם. קצינים, דיפלומטים, אנשי סוכנות ואנשי הארגון למען יהודי אתיופיה שיתפו פעולה בהרמוניה ובתיאום נדירים אצלנו. הישראלי, אמן האלתור, חובב המאמץ ההרואי החד-פעמי, נגלה בלילה הארוך של מבצע שלמה במיטבו.
בדרך לשדה התעופה נוסעת שיירת האוטובוסים בדרכי עפר צדדיות שירחיקו אותנו ממוקדי הקרבות שעדיין התנהלו בתוך העיר ובפרוורים שבדרך לשדה התעופה. הנתיבים העוקפים האלה סוירו ונבחרו מראש על ידי לוחמי הסיירות ועכשיו הם מאבטחים אותנו. מדי פעם אנו עוברים על פני צוות חמושים לבושי אזרחית שנראים כמו ילדי קיבוץ שהתחפשו לשודדים.
כשההרקולס המריא ישבו היהודים האתיופים חסרי הבעה וללא תנועה. מעטים מביניהם, בעיקר הילדים, ניסו מפעם לפעם להציץ החוצה. רק כאשר נחתנו, אחרי כחמש וחצי שעות טיסה, התעוררו העולים לחיים
באוטובוסים צפיפות רבה כדי לחסוך במספר ה"נאגלות" שהם יעשו לפני שמשהו, חס וחלילה, ישבש את המבצע. כ-60 איש, אישה וילד, אולי יותר, יושבים או עומדים, צמודים זה לזה, מביטים בנו במבט מלא הכרת תודה שלעולם לא אשכח. מבט של מי ששם מבטחו באנשים המובילים אותו ואינו מפקפק לרגע שהם אכן יביאו אותו למקום מבטחים ואל מחוז חלומותיו.
כשהאיר הבוקר נותרו רק כ-1,500 יהודים בחצר השגרירות שבאדיס אבבה. בשעה 8:00 לערך עשתה שיירת האוטובוסים האחרונה את הדרך בת שמונת הקילומטרים לשדה התעופה. עליתי עם קבוצת העולים האחרונה להרקולס שהיה צבוע בצבעי ההסוואה של חיל האוויר, האחרון שהמריא מאדיס במסגרת מבצע שלמה.
14,310 יהודים חולצו בתוך פחות מ-48 שעות באמצעות רכבת אווירית שמנתה 34 מטוסים אזרחיים וצבאיים. מבצע צבאי מדהים ממש, שבו לא חולקו מדליות וציונים לשבח כי לא היה בהם כל צורך. לא היו פאשלות שצריך היה לחפות עליהן במעשי גבורה. התכנון היה ריאלי, הניהול היה משובח והשילוב בין הדיפלומטיה, הביצוע הצבאי והניהול ההומניטרי היה הרמוני ונטול כל אגו. מבצע שלמה הבהיר לי סופית, כפרשן צבאי, שהכול אפשרי כשמעמידים בראש את האנשים הנכונים.
אשר לי, שמחתי לסגור מעגל כשראיתי את הלוחמים מביאים על אלונקה מישהו מכוסה בשמיכה ומעלים אותו למטוס שהמריא לפנינו. "זהו קסה קבדה", לחש לי הרל"ש. "אנחנו ממלטים גם אותו". הרגשתי סיפוק לא מבוטל. בניגוד לפעם הקודמת שהייתי באדיס אבבה ויצאתי ממנה בידיים ריקות, הפעם אני מביא מכאן סיפור לא רע.
העולים התיישבו על מזרני גומאוויר עטופים ביריעות פלסטיק שהיו פרוסים על רצפת המתכת. ההרקולס היה מלא עד אפס מקום. המקום שנותר היה רק על הכבש האחורי הנפתח. התיישבתי שם עם המכונאים המוטסים, הרופא והחובשים והתפללתי שהצירים ההידראוליים יחזיקו מעמד. כשההרקולס המריא, אסף גובה ופנה צפונה, ישבו היהודים האתיופים רוב הזמן כשהם חסרי הבעה וללא תנועה. מעטים מביניהם, בעיקר הילדים, ניסו מפעם לפעם להציץ החוצה. הרופא, איש מילואים, דילג ביניהם וחילק תפוזים ושקיות מים. רק כאשר נחתנו, אחרי כחמש וחצי שעות טיסה, התעוררו העולים לחיים. חיוך התפשט על פני רבים מהם, גם על פניי, כאשר מבעד לחלונות העגולים של ההרקולס המנמיך נשקפו מסלוליו של נמל התעופה בן גוריון.
