מלחמות הן לא מחזה נדיר או זר במזרח התיכון, לכל אורך ההיסטוריה תמיד ניטשה מלחמה בין לפחות שני צדדים שנלחמו זה בזה, לפעמים גם כמה מלחמות במקביל. "האביב הערבי" לפני עשור סימל במובנים רבים שינוי של צורות הממשל הישנות שהשתרשו עם הזמן.
רודנים בלתי ניתנים לערעור הודחו ממקומם, ודיקטטורות אפלות עמדו מול האיום הכי גדול עליהן – מהפכה. בחלק לא קטן מאותן מדינות באו לקיצם עשורים רבים של שליטה טוטליטרית, אבל לא הכול היה ורוד בתקופה שהגיעה אחרי האביב הערבי.
בחלק מהמדינות האביב הערבי הביא איתו את החורף - תקופה מלאה בלחימה מתמשכת בין פלגים שונים על השלטון במדינה, ובהתערבות של כוחות זרים. אצל רובן זה נגמר אחרי זמן קצר יחסית, אבל בסוריה ובלוב עדיין מתקיימות מלחמות שהן תוצאה ישירה של המחאות ב-2011.
קרב ההישרדות של אסד
האביב הערבי התחיל בסוריה ב-2011, ברוח של תקווה לשינוי עבור רבבות צעירים ואזרחים שיצאו לרחובות והפגינו בדרישה לחלופה שלטונית. כמו במדינות נוספות בעולם הערבי, גם בסוריה היו ניסיונות להתחיל גל מחאות. הפעולות היו בעיקר בפייסבוק וברשתות החברתיות, שבתגובה נחסמו במהירות במדינה. בשלב מאוחר יותר נטען שהאינטרנט בסוריה נותק לגמרי, אף ששר התקשורת המקומי הכחיש נמרצות את הטענה.
ב-26 בפברואר החלו המחאות להחריף, בעקבות מעצרם של כ-15 ילדים מהעיר דרעא שציירו על קירות בית הספר גרפיטי שקורא להפיל את המשטר ודורש חירות. שבועיים אחר כך הופצו ברשתות החברתיות קריאות לצאת להפגין במחאה נגד השחיתות, נגד המשטר והמעצרים הפוליטיים ונגד המעצר של הילדים.
המחאות קיבלו במהרה תפנית אלימה. כוחות הביטחון והמודיעין של סוריה (המוכרים גם בשם א-שביחה) החלו להתעמת עם המפגינים, עד שבשלב מסוים ניתנה להם הוראה לפתוח באש חיה. ב-18 במרץ המחאה תפסה נפח משמעותי יותר. תחת הכותרת "שבוע הכבוד" נערכו הפגנות בכמה מוקדים בסוריה, בין היתר בערים דרעא, חומס ובניאס ובבירה דמשק. המפגינים נתקלו בכוחות הביטחון, שלא היססו להפעיל כוח רב ולירות במוחים. בדרעא לבדה נהרגו יותר ממאה מפגינים.
שומרים על השלטון בכל מחיר
הנשיא המכהן בשאר אסד הפעיל את כל כוחות הביטחון בניסיון לבלום את המחאה, שרק גדלה ויצאה מכלל שליטה. צבא המשטר לא בחל באמצעים בלחימה מול קבוצות המורדים. חיל האוויר הסורי הפציץ מן האוויר את המורדים, המסוקים הטילו פצצות וחביות נפץ ללא הבחנה, ובעשרות מקרים פגעו בריכוזי אוכלוסייה ובשכונות מגורים, דבר שהביא למותם של מאות אזרחים.
והיה גם שימוש בנשק כימי. לפי "הקסדות הלבנות", ארגון הומניטרי שקם בסוריה בצל המחאה והואשם על ידי המשטר בסיוע לכוחות זרים, במספר רב של תקיפות אוויריות שערך צבא אסד נעשה שימוש בנשק כימי.
קשה לאמוד את מספר הנפגעים המדויק מאותן תקיפות, או את מספר הפעמים שבהן נעשה שימוש בנשק כימי, אך המקרה המפורסם ביותר הוא ההתקפה הכימית בא-רוטא באוגוסט 2013. לפי רופאים ללא גבולות, באותה תקיפה נהרגו 355 אזרחים חפים מפשע ונפצעו יותר מ-3,500. ארגוני אופוזיציה שונים טוענים שהמספרים גדולים יותר, ובתקיפה נהרגו יותר מ-1,200 אזרחים.
משטר אסד הכחיש בתוקף את הטענות על שימוש בנשק כימי, וטען שמדובר ב"הצגות שבוימו היטב על ידי המערב ובוצעו על ידי הקסדות הלבנות". לפרקים הודיע המשטר מראש שהולכים לביים תקיפה כימית באזור מסוים, אבל התיעוד שהגיע מאותם מקומות, אופי הפציעות ומקרי המוות סותרים לחלוטין את הטענות של אסד.
לחימה בינלאומית
עם הזמן נוספו עוד ועוד קבוצות לחימה שרצו לבסס או לחזק את השליטה שלהן בסוריה. ביולי 2011 הוקם "צבא סוריה החופשית", שהוקם על ידי קצינים שערקו מהצבא הסורי במטרה לספק הגנה ותמיכה למפגינים. ככל שהמלחמה נמשכה, הארגון גדל ונהיה לאחד השחקנים המרכזיים שנלחמים עד היום בזירה הסורית. צבא סוריה החופשית לא נלחם רק מול אסד, אלא גם בכוחות שתמכו בו מחיזבאללה ומאיראן.
הכניסה של דאעש לסוריה רק הרחיבה את ההרס במדינה. לאט-לאט ובשיטתיות הצליח ארגון הטרור להשתלט על עוד ועוד שטחים, תוך שהוא מבצע טבח אכזרי והוצאות פומביות להורג. דאעש גם פשט על עשרות אתרים היסטוריים בעלי משמעות תרבותית וארכיאולוגית והשמיד אותם - המפורסם שבהם היה האתר הארכיאולוגי בתדמור.
במהלך שנות הלחימה, וככל שאסד הרגיש שהחבל הולך ומתהדק סביב צווארו, עצימות הלחימה עלתה - וכך גם הקורבנות. לבקשת השלטון הסורי ובתיאום עימו החלו להגיע כוחות זרים שסייעו למשטר. חיזבאללה שלח לוחמים מלבנון שהתאמנו וצברו ניסיון בלחימה בשטח, איראן גם היא שלחה אנשים. לפי הגרסה הרשמית של דמשק וטהרן, מדובר רק ביועצים ולא באנשי צבא.
עם זאת, הסיוע החשוב ביותר שקיבל משטר אסד היה מרוסיה. כוחות רבים התמקמו במדינה, בעיקר בבסיס חמיימים שליד לטקיה. הסיוע הרוסי לאסד, שממשיך עדיין להגיע, כולל סיוע אווירי, תקיפות באמצעות מטוסי קרב ומסוקי קרב, וגם כוחות רגליים שמסייעים באזורים השונים במדינה.
הלחימה עדיין נמשכת
אחרי עשור של לחימה מדממת, מאות אלפי הרוגים ואולי אף יותר, שימוש בחומרי לחימה בלתי קונבנציונליים, לחימה בינלאומית בדאעש, תקיפות ישראליות ומעורבות איראנית, רוסית ואמריקנית במדינה – עדיין לא מסתמן סוף או פתרון כלשהו למשבר המתמשך בסוריה.
ההיאחזות של אסד בשלטון עלתה בדם רב של אזרחים וחיילים שנהרגו בקרבות. קבוצות רבות נוצרו בזירה הסורית, שכל אחת מהן נלחמה על יותר שליטה ויותר שטח. החלוקה הפשוטה הייתה בין משטר אסד בתמיכת איראן, חיזבאללה ורוסיה בצד אחד, לקבוצות שונות שנלחמו בשלטון ולא בהכרח זו בזו. תמונת המצב הלא פשוטה הזו הלכה והסתבכה ככל שהשנים עברו ואסד נשאר בשלטון.
סוריה נותרה שסועה. הממשל הסורי חזר לשלוט ברוב המדינה, אך עדיין יש אזורים שבהם הלחימה לא פסקה. בצפון המדינה ניטשים קרבות בחבל הכורדי, שנמצא בסכסוך גם עם טורקיה. באזור אידליב נמשכת הלחימה בין המשטר לבין מי שנשאר מקבוצות המורדים ותאי הטרור. בינתיים הערים מתאוששות לאט-לאט, שדה התעופה של דמשק פעיל – אבל המדינה עדיין רחוקה מלחזור לשגרה נטולת מלחמות.
לוב: המדינה שחצויה לשניים
לוב ידעה עשור של מלחמה קשה שעלתה בחייהם של עשרות אלפי אזרחים, מלחמה שעדיין נמשכת. כדי להבין איך הגיעה לוב למצב שבו היא נמצאת כיום צריך לחזור ממש לתחילת "האביב הערבי".
בפברואר 2011 החלו ניצוצות של מחאות בלוב. הטריגר התורן למחאות הראשונות היה מעצרו של עורך דין שפעל למען מטרות חברתיות, מבלי שהמדינה נתנה סיבה או עילה למעצרו. מהר מאוד צברו המחאות תאוצה וגדלו, ועד לסוף אותו החודש נספרו כ-400 הרוגים מאש כוחות הביטחון, שהגנו על הרודן מועמר קדאפי.
בנו של קדאפי איים שיילחמו "עד הכדור האחרון", ולא ייתנו למדינה ליפול לכאוס. הוא הבטיח שיהיו מוכנים לשקול שורה של רפורמות פוליטיות – הבטחות שלא ממש שכנעו את המפגינים.
המרד נגד קדאפי הסלים במהרה. אנשי צבא, טייסים ופקידי ממשל החלו לערוק ולעבור לצד של המורדים או לעזוב את המדינה. המפורסם מביניהם היה שר החוץ של קדאפי, שמצא מקלט מדיני בבריטניה.
חודש אחרי תחילת המהומות, ועם אלפי הרוגים בלוב, ארצות הברית ואירופה החליטו להתערב. הן תקפו מהאוויר מטרות בלוב, במטרה לסייע למורדים ולכוחות החמושים שנלחמו נגד נאמני משטרו של קדאפי. באחת ההפצצות נפגע הבית שבו שהה קדאפי עם חלק מבניו. אחד הבנים נהרג, ואילו קדאפי הצליח לחמוק ללא פגע.
ככל שהזמן עבר הלחימה הלכה והתעצמה. המורדים והמיליציות החמושות נלחמו בכוחות הנאמנים למשטרו של קדאפי, והצליחו לגרש לחלוטין את תומכי הרודן מחלקים נרחבים במזרח המדינה.
באוקטובר 2011 הודיעו המורדים שלכדו את קדאפי בעודו בחיים, וציינו באופן מובלט היכן נלכד – בתוך צינורות ביוב סמוך לעיר הולדתו, סירת. התמונות מלכידתו של קדאפי הופצו ברחבי העולם, ולאחר מכן הוא הוצא להורג על ידי המון זועם. עד היום לא ברור מי בדיוק היה זה שהרג אותו. במשך ארבעה ימים הוצבה גופתו, יחד עם גופת בנו, במקרר בחנות בשרים באחד משוקי העיר, ולאחר מכן הוא נקבר במיקום לא ידוע במדבר הלובי.
עם הדחתו של קדאפי, התקווה שהתעוררה לעידן חדש בלוב הוחלפה במהרה במלחמת אזרחים שנמשכת עד היום, עם כאוס ששולט במדינה.
זמן קצר לאחר שקדאפי נתפס והודח מתפקידו נוסדה בלוב מועצת המעבר הלאומית, שפורקה בשנת 2012 עם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בהיסטוריה של לוב לפרלמנט. אחת המטרות המרכזיות של הפרלמנט הזמני שנבחר הייתה ליצור חוקה חדשה למדינה השסועה, אבל שבטים שונים במדינה סירבו להכיר בסמכות השלטונית של הפרלמנט, וחלקם אף הכריזו על אוטונומיה או על עצמאות.
בשנת 2013 נבחר בלוב הקונגרס הלאומי הכללי, שהיה אמור להתפזר עם תום המנדט שלו בתחילת 2014. אבל הקונגרס, שנשלט על ידי גורמים איסלאמיסטיים, סירב להתפזר בתחילת השנה וניצל את התקופה שלו כדי לבטל ולשנות כמה חוקים, ולחוקק חוקים שמעניקים סמכות אכיפה לשריעה האיסלאמית.
בשלב הזה חזר לציבוריות הלובית הגנרל ח'ליפה חפתר. חפתר היה מפקד בכיר בצבא של קדאפי, ואחד מחבורת הקצינים שהדיחה את מלך לוב ב-1969 והעלתה לשלטון את קדאפי. ב-1990 הוא עזב לארצות הברית, הוכרז כבוגד וחזר למדינתו עם תחילת המחאות נגד קדאפי. הוא היה דמות מרכזית בהנהגת המורדים, ולאחר שהרודן חוסל הוא שב לארצות הברית.
אחרי שהקונגרס סירב להתפזר ב-2014, חפתר חזר ללוב ודרש מהקונגרס להתפזר מיד ולקיים בחירות. משלא קיבל את מבוקשו החלו כוחות הנאמנים לחפתר במתקפה באזור בנגאזי, ובהמשך גם במזרח לוב.
"בטריפולי נמצאת הממשלה המוכרת, שנעזרת בטורקיה ובשכירי חרב סורים. בצד השני נמצא חפתר שנעזר במצרים, בסעודיה, באמירויות, בצרפת ואפילו בארה"ב, אבל לא מסוגל להכריע את ממשלת טריפולי בקרב", תיאר תת-אלוף במילואים ז'ק נריה, חוקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. "כרגע זה מצב של תיקו".
הקרבות שניטשים בין חפתר לממשל בטריפולי השאירו את הדרום פתוח למאבקים אחרים. "בגלל היותה מדינה כושלת, כל הדרום של לוב הופקר לארגוני טרור איסלאמיים, שפשטו על כל רצועת הסאחל והגיעו למדינות שלא היה ניתן לחשוב שיהפכו לטרף של דעאש, כמו מוזמביק, טוגו ואפילו החלק הצפוני של דרום אפריקה".
נכון לעכשיו מחולקת לוב לשני מחנות שנאבקים על השליטה בה, ועד היום המצב נותר ללא הכרעה ברורה ועם עימותים חוזרים ונשנים בין הצדדים.
