כמה זמן חלף מאז גורשו סבי וסבתי מדירתם הגדולה והמטופחת ברחוב מרכזי בלודז' שבפולין, לגטו ברובע העוני היהודי, ועד שנכנסו פנימה השוער הפולני ומשפחתו והשתלטו על ביתם? שעה? יום? שבוע? כשביקרתי לפני כמה שנים באותו בניין בלודז', וחריץ המזוזה הריק עדיין בולט בכניסה, לא אזרתי אומץ לעלות לקומה השנייה לבדוק מי גר שם. האם עדיין שוכנים שם על המדף פמוטות השבת של סבתי שנרצחה בטרבלינקה? אותם פמוטות שזיהתה אמי כששבה אל הבית עם תום מלחמת העולם השנייה, ואוימה במוות אם לא תעזוב מיד.
שלושה מיליון יהודים נרצחו על אדמת פולין. חלקם היו אמנם עניים מרודים, אבל לא מעט היו בעלי נכסים. כשליש מהנדל"ן של ורשה של טרום-מלחמת העולם השנייה היה בבעלות יהודית. דייריהם נעקרו לגטאות, למחנות העבודה והמוות, ופולנים פלשו לדירותיהם בהיקפים חסרי אח ורע לכל מדינה שבה התרחשה ההשמדה. כך למשל, ארמון פוזננסקי, הרוטשילדים של פולין, נוכס על ידי הפולנים והפך למוזיאון "הלובר של לודז'" תוך דילוג על העם היהודי, כמובן.
המעטים ששבו וניסו להציל ספרים וחפצים או להשיב חלילה בעלות על בתיהם, אוימו. שלא לדבר על קשיי המשטר הקומוניסטי שהלאים וגזל רכוש יהודי וגם פולני בריש גלי. המעטים יחסית שהתעקשו, גילו כי מדובר במאבק גדוש מכשולים ומהמורות. דרישות מופרכות כמו תביעות לתעודות פטירה של נרצחי תאי הגזים או הטבעה בים של מסמכים הם דבר שבשגרה. הסיכוי להחזיר רכוש יהודי בוורשה, לדוגמה, נחשב מאז ומתמיד זניח עד בלתי אפשרי, כי נכסיה הולאמו ראשונים בתור. מציאות הזויה ובזויה, שהולידה תעשיית מאכערים.
האשמה של ההידרדרות למצב הנוכחי איננה רק של ממשלת פולין. ישראל לא התגייסה במשך עשרות שנים רבות למאבק על הרכוש היהודי בפולין - הפרטי והציבורי
אין מדינה שבה השבת בתי עלמין יהודיים ובתי כנסת לעם ישראל מסובכת כמו בפולין. דורשת התחייבויות. עלויות. שחרורה של פולין מהקומוניזם לא שינה דבר פרט למס שפתיים. כן, ממשלת פולין התחייבה בהצהרת טרזיין מ-2009 להסדיר את נושא הרכוש היהודי, אבל מילים לא עולות כסף.
ניצולי השואה ילידי פולין שקבעו כבר לפני שנים רבות בציניות שהפולנים לא יחזירו את הגזלה לעולם, ידעו למה. הם שגדלו במדינה שרבים מבניה ינקו את האנטישמיות עם חלב אמם, שחוו על בשרם את הציידים הפולנים המחפשים יהודים כדי להסגירם, בחנו את הסוגייה במבט ריאלי.
שושנה חןצילום: יובל חןהחוק שאושר בפרלמנט הפולני בשבוע שעבר בקריאה שנייה, שישלול את סיכוי השבת הרכוש לרוב התובעים המעטים יחסית, מהווה עליית מדרגה. מהערמת מהמורות וקשיים, עוברת פולין בשנים האחרונות לתעשייה של "מכבסת ההיסטוריה" שהמאבק על הרכוש הינו רק חלק ממנה. נרטיב שהופך את פולין לקורבן השלטון הגרמני לא פחות מאשר העם היהודי. וכך למעשים של אנשים ורשויות מקומיות בשטח מתווספת העמדה הרשמית של המדינה, ותופרת ל"רצחת וגם ירשת" גרסה היסטורית עכשווית מעודכנת.
אלא שצריך לזכור: האשמה של ההידרדרות למצב הנוכחי איננה רק של ממשלת פולין. ישראל לא התגייסה במשך עשרות שנים רבות למאבק על הרכוש היהודי בפולין - הפרטי והציבורי. המבחן עכשיו הוא של ממשלת ישראל לא פחות מאשר של ממשלת פולין. האם תסתפק בגינויים וזימון השגריר, או שתתחיל בפעם הראשונה בתולדותיה לתת יד מעשית כדי שהצדק סוף-סוף ייעשה לא רק במס שפתיים.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
