שנה לסגר הראשון. איך השתנתה ישראל?
(צילום: ניצן דרור, מוטי קמחי, יריב כץ, חדשות כל היום, אור אדר)
8 במרץ, 2020. המונים מסתובבים בשדרות רוטשילד בתל אביב, אז עוד עם אף ופה חשופים לכל. טישים גדולים נערכים בבני ברק ובתקשורת סופרים חולי קורונה לפי מספר סידורי. אזרחי ישראל מכירים את מסלולו היומי של חולה מספר 17 ומסתלבטים על חולה מספר 26, שהעביר ארבע שעות שלמות בקניון רננים ברעננה. היו ימים שבהם היינו מודעים ומודאגים פחות מהקורונה - אותה מחלה מסתורית שתוקפת בעיקר קשישים ועוד שנייה תיעלם מהעולם, האומנם? כך לפחות חשבנו.
שבוע לאחר אותו חג פורים, הגיע הסימן לבאות. ממשלת ישראל עשתה מה שמעטות בעולם עשו לפניה ורבות אחריה - החלטה על סגר כללי שכלל את מערכת החינוך, בתי עסק, מסעדות וכן את עולם התרבות. מאז עברנו שלושה סגרים רשמיים ועוד סגר לילי לפני שבועיים כשפורים, אותו פורים, דפק שוב בדלת. לכל סגר הסיפור שלו: יחס הציבור אליהם השתנה מאחד לאחר, לא מעט בחסות החיסונים שסייעו לישראלים לחיות עם הקורונה, להישמע להנחיות ולפקפק בהן בו זמנית.
שנה אחרי הסגר הראשון, ניסינו לשוב אחורנית ולבדוק מה בדיוק קרה כאן? איך הפכו הישראלים ממי שנשמעו כמעט לחלוטין לסגר הראשון לכאלה שמנסים לעקוף אותו בסגר השלישי, כשמעל מרחפת השאלה: האם סגר כללי הוא בכלל כלי יעיל מול המגיפה?
אל הסגר הראשון במרץ 2020 נכנסה ישראל עם 45 מאובחנים יומיים לנגיף - מספר נהדר בעולם המושגים של היום. על הסגר השני שהגיע בספטמבר הוחלט לאחר שנרשמו כמעט 5,000 נדבקים ביום. הסגר השלישי, שהחל בדצמבר ונמשך בינואר, התחיל עם כמעט 4,000 נדבקים ביום.
בכיר שהיה מעורב בקבלת ההחלטות במשרד הבריאות בפרוץ המגיפה: "סגר? קראנו לזה אז צמצום חברתי. לא היה לנו ספר הוראות, לא ידענו מה בדיוק לעשות ואיך תהיה התגובה בציבור"
"הסגרים חסכו כאלף מתים"
השיטה לא נולדה בישראל. שורשיה נמצאים באיטליה עוד מימי מגפות שונות במאה הקודמות כמו כולרה, דבר והאבעבועות השחורות, שבגינן נאלצו מלחים של ספינות לשהות 40 ימים בספינות שהגיעו לחופי המדינה מרחבי אירופה, ונספרו מהיום שבו הפסיקו אנשי הספינה להידבק במחלה.
בזמן שמחוזות בסין נכנסו לסגר מוחלט, בישראל עוד ביקשו מישראלים להימנע מנסיעה למקומות שונים במדינה האסייתית ומעט מאוחר יותר להיכנס לבידוד ביתי אם הם שבו מחופשה משם. משיחה שניהלנו עם גורם בכיר שהיה מעורב בקבלת ההחלטות במשרד הבריאות באותה תקופה, אפשר להבין כי הבהלה לסגירת המדינה החלה כמה ימים אחרי אותן חגיגות פורים. אותו גורם נזכר כיום בתמימות שהייתה אז במסדרונות המשרד. "סגר"? מילה שעוד לא הייתה קיימת בשיח.
"קראנו לזה צמצום חברתי" הוא נזכר, "בגלל שזה קרה בפעם הראשונה בעולם ובמקביל בכמה מדינות לא היה לנו ספר הוראות לדבר הזה, לא ידענו בדיוק מה נעשה ומה תהיה התגובה. ההחלטה ללכת לסגר נפלה אחרי פורים. פחדנו שתהיה תחלואה גבוהה, ראינו השתוללויות בכמה מדינות בעולם וידענו שזה הזמן לפעול, אחרת אולי נפספס את ההזדמנות למגר את המגיפה בארץ. החלטנו על שורה של צעדים מהירים, כמו ביטול בתי הספר והענקנו עצות לצמצום מגעים בין אנשים וכל אפשרות להתקהלויות".
בראייה לאחור, הבכיר מביט היום באכזבה חלקית בנתוני התחלואה הנוכחיים. אז, כשהיו 750 נדבקים ביום, הוא היה ממובילי מהלך הסגר: "התחושה שלי הייתה שמגיפה בישראל זה דבר רע. אנחנו מדינה קטנה וצפופה עם תרבות של אי הקשבה לחוקים, אבל הרגשנו אז את אמון הציבור. הייתה לנו את הפריבילגיה של האפקט הראשוני, אבל לאורך זמן הציבור נשחק. אולי בגלל זה יש הבדל בין הסגרים. אני חושב שבזמנו גם מאוד הקפדנו לעשות הכול בצורה ברורה ונגישה. הקהל ראה מה ההחלטות ושלא מורחים אותו. דיברנו עם הציבור והיה פה הישג יפה של שיתוף פעולה".
פרופ' רונית קלדרון מרגלית: "ההתבטאויות של ראש הממשלה ובכירים נוספים הטילו אימה על הציבור ולכן הייתה נכונות גדולה לסגר הראשון. הסגר האחרון לא היה אפקטיבי כי אנשים לא צייתו לו"
פרופסור רונית קלדרון מרגלית, מבית הספר לבריאות הציבור הדסה באוניברסיטה העברית בירושלים, סבורה שהיה היגיון בריאותי מסוים בסגר הראשון, על אף שהיא מגדירה את השיטה כיעילה אך פרימיטיבית: "בשעתו לא ידענו מול מה אנחנו עומדים, מהי טיבה של המגיפה ולכן היה היגיון להטיל ריחוק חברתי ולצמצם מגעים. אמנם סגר בהיקף גלובלי כזה טרם נראה בהיסטוריה, אבל מצד שני, עד לפני שנה לא ראינו מגיפה שפוגשת בעולם שבו יש ניידות כזו גדולה של האנושות ממקום למקום, ומכאן שהיכולת של מזהמים לעבור בין ארצות הייתה חסרת תקדים".
פרופסור קלדרון מרגלית מבחינה בבירור בין הסגר הראשון לסגרים הנוספים. לדעתה, כמו רבים אחרים, הסגר הראשון תפס את מרבית האוכלוסייה עם חשש מהמגיפה, בייחוד לנוכח התמונות ממחוז לומברדיה שבאיטליה: "ההתבטאויות של ראש הממשלה ובכירים נוספים הטילו פה אימה על אנשים ולכן הייתה נכונות גדולה לסגר. זה אחד הדברים החשובים ביותר להצלחת סגרים - היענות".
ד״ר רונית קלדרוןצילום: טל קלדרון"הסגרים הראשונים היו אפקטיביים והאחרון פחות כי אנשים לא צייתו לו", אומרת קלדרון מרגלית, "אולי זה קרה משום ששני הסגרים הראשונים נעשו סביב החגים (פסח וחגי תשרי) ואז באופן טבעי אנשים פחות נוסעים. הסגרים האלו חסכו לנו אלף מתים, אבל לאנשים יש עייפות מהמגפה והם רוצים אינטראקציה חברתית. העובדה שלא רואים תאריך תפוגה מייאשת והתחושה של האכיפה הבררנית גם הולידה כאן חוסר אמון בסגרים".
כמו לכל אורך השנה, גם היום מאמינה קלדרון מרגלית כי הגעה לסגר היא כישלון וטוענת כי מבחינה אפידמיולוגית רק הראשון היה הכרחי: "אם המדינה הייתה מחליטה שהאסטרטגיה היא אפס הדבקה כמו בניו זילנד, לדוגמה - היינו יכולים להגיע לזה לא בהרבה מאמץ, אבל היעד היה למנוע את קריסת מערכת האשפוז. אז אם היעד הוא לנהל חיים לצד המחלה ושהמערכת לא תקרוס - הסגר השני היה כישלון של המערך האפידמיולוגי וכישלון צורב בהפעלת הרמזור. בהינתן שנכשלו בגלל ניהול ופוליטיקה ולא רק בגלל בריאות, לא נותרה ברירה אלא להטיל את הסגר השני".
והאם בעתיד יהיו עוד סגרים? פרופסור קלדרון מרגלית מקווה שלא: "עכשיו כשיש לנו ידע נוכל להימנע מסגרים נוספים. מה שקרה בעולם עם המצאת החיסון צריך לחזק את האמונה ברפואה, כי פיתחו פה חיסון מהר מאי פעם. אני מאמינה שאם יהיו זנים חדשים, תהליך יצירת החיסון ישנה את כל התמונה וימנע סגרים".
ד"ר גיא הוכמן, המתמחה בכלכלה התנהגותית: "כשניסו להפחיד את הציבור יותר מדי, אנשים התחילו לפקפק. כשיש משבר מאמינים למנהיגים אבל כשההנחיות היו שרירותיות, נוצר משבר אמון"
"הפחידו אותנו יותר מדי"
בעוד ההסתכלות הרפואית והכלכלית השתנתה מסגר לסגר, כך גם החברה הישראלית השתנתה ב-12 החודשים האחרונים והפכה קצת פחות חברה וקצת יותר לאוסף בודדים.
ד״ר גיא הוכמן, ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית בבית הספר הבינתחומי בהרצליה, מסביר כי השוני ביחס שלנו לסגרים נבע בין היתר במסגור שלהם: "בהתחלה נקטו בגישה של הפחדה. אין משהו רע עם זה באופן עקרוני, אבל כשאתה מפחיד מישהו ומבקש ממנו לא לעשות משהו, אתה חייב לתת לו גם אלטרנטיבה. פה הפחידו אותנו יותר מידי. אמרו רק מה לא לעשות מצד אחד ולא סיפקו אלטרנטיבות מהעבר השני. לכן אנשים פחדו וצייתו להוראות".
"אבל בשלב מסוים המשבר הגיע", ממשיך הוכמן, "כשניסו להפחיד את הציבור יותר מידי ואנשים החלו לפקפק במספרים. במשבר מאמינים למנהיגים והציבור נהיה סלחן. אבל אז התקנות החלו להיראות שרירותיות, השתנו מעכשיו לעכשיו וללא רציונל. לכך אפשר להוסיף את ההתנהגות של חלק מהמנהיגים, שנתפסו כשהם לא עומדים בהנחיות שהם נתנו ויצרו משבר אמון".
ד״ר גיא הוכמןצילום: גבריאל בהרליהחוסר הציות הבולט של תושבי המדינה להנחיות הסגר האחרון לעומת הראשון אינו אמור להפתיע איש לפי ד"ר הוכמן, שטוען כי לציבור נמאס מהסגרים וכי חגיגות היציאה מהסגר הראשון השפיעו בדיעבד על ההתנהלות בסגרים הבאים: "הרצון הבסיסי שלנו הוא לחבק. תוסיף לזה את הפקפוק ותקבל הפרות. הסגר הראשון התקבל בציבור כתגובה ממשלתית למה שקורה. ברגע שלא הייתה תוכנית יציאה ואנשים ראו שאין היערכות והכל פוליטי האמון קרס".
גם הקיטוב בחברה הישראלית הוסיף לתחושה הזאת: "אנחנו עם שיודע להתאחד בזמן מלחמה ולהילחם באויב נראה לעין, אבל פה האויב לא היה כזה. מחקרים כבר הוכיחו שאם המחלה הייתה פוגעת קודם כל בילדים ולא במבוגרים התגובה שלנו הייתה אחרת. העובדה שבניגוד למלחמות התחושה לא הייתה שכולם פגיעים, ומנגד הדיבור היה שלא כולם נושאים בנטל הביאו למשבר״.
מוני מושונוב: "בהתחלה המערכונים של 'זהו זה' נכתבו על ידי האבסורד של המצב. היה קל לייצר קומדיה. היום בתוכנית אנחנו כבר מייצרים מערכונים שמעידים על העצבות ומצב הרוח"
את ההבדלים בין הסגר הראשון לשלישי אפשר גם למצוא הרחק מהניתוחים הקרים של הסטטיסטיקה - בפייסבוק, בטוויטר ועל המסך הקטן. זוכרים איך בסגר הראשון כל קטע של סטנדאפיסט היה חורש את הוואטסאפ והופך לשיחת היום? אלו כבר כמעט כולם נחלת העבר.
מי ששבו לחיינו בסגר הראשון ונשארו הם חברי תוכנית המערכונים ״זהו זה״. מוני מושונוב מאמין שההומור של הישראלים על המצב השתנה עם הזמן: "בהתחלה המערכונים נכתבו על ידי האבסורד של המצב. הייתה מגיפה וממשלה חדשה וזה קרקע טובה לבדיחות. כיום בתוכנית אנחנו גם מייצרים מערכונים שמעידים על העצבות ומצב הרוח".
"בהתחלה לא היה קשה להצחיק", מסביר מושונוב, "היו המון סיטואציות שהיה קל לייצר מהן קומדיה כמו הדאגה של המחסור בביצים לקראת הסגר בפסח. ברגע שהפוליטיקה התחילה להיכנס לעניין אתה יודע שצריך להתייחס גם לזה. עכשיו אנחנו צוחקים על ועדות החריגים שזה אותו סיפור - זה סיפורי קורונה אבל אחרים. היום הפחד מהנגיף ירד אבל תחושת חוסר הוודאות עדיין כאן ואליה אנחנו מתייחסים".
