אם אכן נכנסנו בשבועות אלה לישורת האחרונה של משבר הקורונה, אם באמת עלינו על המסלול שבסופו יוכרז ניצחונו של האדם על הנגיף, יש סיכוי גדול ששנת 2021 תהיה השנה שבה נתאהב לא רק בכימיה של המדענים, אלא גם באלכימיה של הכלכלנים.
עם יד על הלב: מישהו האמין שנצא מהמגפה הזו כשהבורסות בארה"ב, ביפן ובשנגחאי שוברות שיאים? שהביטקוין יטפס לגבהים שטרם ידע? אפשר בהחלט להצדיק את ההחלטה של הממשלות לחלק כסף בסדרי גודל היסטוריים, אבל לא ניתן היה להעלות על הדעת שהן יעשו את זה בלי שום חשש, בלי שום היסוס וככל שזה נמשך – עם יותר מקורטוב של תענוג.
כן, יותר ויותר פוליטיקאים מתחילים ליהנות מהצעצוע החדש שגילו: מחלקים כסף בלי הכרה לכל מי שצועק חזק. אמנם צריך להתאמץ קצת כדי לשווק את זה, אז לפעמים קוראים לזה "קופסה תקציבית" ולפעמים "הרחבה מוניטרית" או "הזרמת הון", אבל עם קצת יצירתיות זה עובר חלק.
זה יהיה הרגע שבו הפוליטיקאים יבואו לאזרחים שהתמכרו להזרמות ויודו: אין לנו. ואז יתחילו הקיצוצים והגזירות שישביתו לנו את מסיבת סוף הקורונה
תרשו לי לתרגם לכם את המונחים שלעיל: מדובר פשוט בהדפסת כסף. מדינות שבחרו להיות אלגנטיות השיגו את הטריליונים האלה באמצעות הלוואות שלקחו משוק ההון, אבל דאגו שהבנק המרכזי שלהן יגיע מיד אחר כך לשוק הזה ויבטיח למלווים שהוא אחראי להחזר במקרה שהממשלה תתקשה. במדינות פחות אלגנטיות הממשלה פשוט פנתה ישירות לבנק המרכזי ואילצה אותו לתת לה סכומי עתק כהלוואה. בשני המקרים הבנק המרכזי עשה אותו דבר כדי להשיג את הכסף – הוא פשוט הדפיס אותו.
זה נראה כמו אלכימיה, כי כשמפציצים את השוק בכסף בכמויות ענק שכאלה אמורה להתפתח אינפלציה. כך זה היה מאז ומתמיד. בדיוק לפני מאה שנים התרחש אירוע דומה כשהעולם יצא ממשבר ענק, מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים, שהפסידו במלחמה, נתקעו עם גירעון עצום ולכן הדפיסו המון כסף כדי לממן אותו. בתגובה הם נדרסו עד חורבן על ידי אינפלציה נוראית. ערך הכסף נשחק כל כך עד שהנייר שעליו הודפס היה שווה יותר מערך השטר. הממשלה הדפיסה אז את השטרות רק על צד אחד, כדי שילדי בית הספר יוכלו לפחות לצייר על הצד החלק. אנשים קיבלו משכורת פעמיים ביום, כי מי שחיכה למד על בשרו שכוח הקנייה של המשכורת שלו מתאייד תוך כמה שעות.
משה פרלבגרמניה של 1921 אנשים לא יצאו לסופר עם ארנק, אלא עם עגלת ילדים מפוצצת בשטרות. זו לא מטאפורה, כך היה. והיום? אלכימיה. מדפיסים ומדפיסים והאינפלציה פשוט לא קיימת.
כאן טמונה הסכנה הגדולה. כי כשיתחיל קרנבל סוף הקורונה, יכול מאוד להיות שגם המחירים יחליטו להגיב. לא נתעלם מהמובטלים כמו שלא נשכח את אלה שחלו, אבל האופוריה תצית כאן חגיגה של ביקושים. וכשהמחירים יתחילו לעלות, גם הריבית תתחיל לעלות כדי לרסן אותם. וכשהריבית תעלה, הממשלות שהתרגלו לקחת הלוואות בטריליונים יגלו שכבר לא זול לקחת הלוואות, ולפעמים אפילו בלתי אפשרי.
זה יהיה הרגע שבו הפוליטיקאים יבואו לאזרחים שהתמכרו להזרמות ויודו: אין לנו. ואז יתחילו הקיצוצים והגזירות שישביתו לנו את מסיבת סוף הקורונה.
ואם זה לא יקרה? טוב, אז זו באמת אלכימיה.
- משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
