"אתה משוגע?!", ספק שאל ספק קבע חבר שנמצא עשרות שנים בשירות הביטחון כשבישרתי לו שהחלטנו לחזור לישראל ולא להוציא גרין קארד. הוא, הציוני שעושה לילות כימים בהגנה על מדינת ישראל, אמר שאם היה יכול, הוא לפחות היה קונה לו ולמשפחתו "כרטיס ביטוח", וכך, לדבריו, גם כל ישראלי אחר.
מפחידים אותנו. כולם. שמאלנים וימנים, חברי משפחה ומכרי פייסבוק רחוקים. מה אתם עושים? משוגעים! לחזור באמצע הקורונה? למה לכם? להגיע למלונית, ללמוד מרחוק ורחוק מללמוד. למה לעזוב את מנהטן הנוחה ולנחות באמצע הטירוף שנקרא מדינת ישראל בדרך לבחירות רביעיות ותחת מגפה שלא נראית כאילו היא מסתיימת בקרוב?
התשובה כפולה: קודם כל, כי אנחנו יכולים. מסוגלים. נכון, זה קשה: הילדים מדברים עברית עם מבטא אמריקאי מתוק, ובוודאי יתקשו לצמצם את הפערים בכתיבה וקריאה בעברית, אבל הם מסוגלים. גם אנחנו יכולים: התמזל מזלנו.
שנית, אנחנו מרגישים צורך עז. זר לא יבין זאת, אבל מי שהרגיש זר בארץ אחרת, מי שאוהב את זהותו וחי את שפתו, לא יוכל לוותר עליהן כל כך בקלות. ישראל הייתה הבית שלנו גם בשנים שבהן גרנו הרחק ממנה.
ויש עוד תשובה, יומרנית וכמעט חצופה: כי אנחנו מחויבים. כי כדי לשנות ולשפר, צריך לפעול בהתאם לאמונות ולערכים שלנו.
אין פתרון לכל הבעיות הישראליות. לכל אחד יש את האופן שבו הוא מספר לעצמו את הסיפור שלו. גלי, אשתי, רוצה לפתוח מעבדה שתעסוק בחרדה ודיכאון. ככה היא מתמודדת עם הקשיים בארץ.
מהרגע הראשון של המגפה לא הקשבנו לחדשות של ארה"ב, אלא לאלה של הארץ. נלחצנו עם ישראל ונרגענו עם ישראל, אף שחיינו עמוק עמוק במנהטן
במשך 6.5 שנים היא עבדה כאן כמו משוגעת, סופי שבוע ולילות, כשאנחנו גרים שלוש דקות מהמעבדה שלה, וכל רגע שבו היא לא הייתה איתנו - היא הייתה עם העכברים שלה. היא חקרה תחומים שמרתקים אותה - דיכאון וחרדה - אצל חתן פרס נובל, פול גרינגרד ז"ל, ונהנתה מ"דיסנילנד של המדע" כפי שכינתה את Rockefeller University, בזמן הפוסט דוקוטרט שלה.
ואני? מבחינתי התשובה היא אחת: חינוך. במשך השנים כאן ניהלתי את תוכנית גרעין צבר בצפון אמריקה, תוכנית עלייה לחיילים בודדים. כעת בוער בי הצורך להבין כיצד ניתן להכניס תוכניות חינוכיות בלתי פורמליות דווקא לחינוך הפורמלי. לכן החלטנו להקים בית ספר שיאפשר לתלמידותיו ותלמידיו להתמודד עם אתגרי המחר באמצעות ארגז החול של החיים.
כבר כמעט שנה שאנחנו תקועים בבית. דירת שני חדרים קטנה, אמנם בקומה ה-26, אבל כזו שכדי קצת לחלץ עצמות בקורונה היינו פותחים כל בוקר בריצה של חצי קילומטר עם הילדים (מוזמנים לנסות בבית: עשר פעמים 50 מטר במסדרון, אם זה מעניין), ואז עוברים ל-Circle Time לצעירה שלנו: שרנו שירים, הקראנו סיפור. ואז הגדולים הלכו צעיר וצעירה לזומם, שאנחנו חייבים להודות שמתנהל כאן בסדר מופתי.
הקורונה הזכירה לנו את המחיר היקר – לאו דווקא הכלכלי – של חיי ישראלים בניו יורק. נכון, תענוג לקבל סושי ב-12 דולר תוך שבע דקות מההזמנה לפתח הבית, וגם הריצות בסנטרל פארק הן לא בדיוק הריצות בגן סאקר (תחשבו על הילדים האמריקנים שלנו מתפקעים מצחוק כשהם שומעים שיש בירושלים פארק שקוראים לו "גן פראייר"). אבל מהרגע הראשון של המגפה לא הקשבנו לחדשות של ארה"ב, אלא לאלה של הארץ. נלחצנו עם ישראל ונרגענו עם ישראל, אף שחיינו עמוק עמוק במנהטן.
הרצל כתב ש"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". אז בימים אלו אנו אורזים את הבית שלנו ומעלים את הריהוט על ספינה בדרך לארץ.
לוותר על סיר הבשר ולחזור לארץ אחרי 6.5 שנים זה באמת מפחיד. מה מרגיע? שאמא שלי, בת 72, הלכה לאחרונה 100 מטר, מהחניה של איזה סופר לתוך הסופר, והייתה קצת חיוורת, כי בדיוק קיבלה את החיסון לקורונה, אז שלושה אנשים זרים שאלו אותה אם היא צריכה עזרה עם העגלה. 100 מטר. בחניה של הסופר. כל כך מרגיע לחזור לחניה של הסופר בישראל.
אני כותב את הטור הזה כבר שבועות, ובימים האחרונים כבר חשבנו שנטוס. הבית ריק, המכולה כבר בדרך, אבל אז נתב"ג נסגר. היום גם השלג יורד כאן בלי הפסקה, ואפילו המחשבה על טיסת ההצלה מחר מפרנקפורט ירדה מהפרק. הלוואי שמחר יהיה יום טוב יותר.
- מומיק נבו אומְשְוָיִף הוא המנהל של התיכון לקיימות ואחריות חברתית מבית האגודה לקידום החינוך, המוקם בימים אלה בכפר סבא
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
