במשך יותר משמונה שעות חן קריספין, אחות במחלקה פנימית ד' במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא, ישבה אולי פעם אחת בלבד. סיבוב קצר במחלקה והתבוננות בעבודתה של קריספין מציגים את הסיפור של מערכת הבריאות הישראלית בזמן אחד המשברים הגדולים בתולדותיה. כך נראית משמרת של אחות בישראל, דקה אחר דקה.
הצצה למשמרת של אחות במחלקה פנימית
(עידו ארז)
קריספין, בת 28 מיפו, בכלל לא הייתה אמורה להגיע למשמרת. היא הוקפצה למחלקה מוקדם בבוקר לאחר שבנה של אחת האחיות חויב להיכנס בבידוד. "אני הולכת לעבוד היום 18 שעות", היא מגלה.
המסדרון במחלקה מלא בחולים מאושפזים, בני המשפחה והקרובים מגיעים לא פעם עד לדלפק הראשי כדי לבקש סיוע וטיפול, והיחס של כמות האחיות למספר החולים מטריד במיוחד.
השילוב של אחיות רבות שנכנסות לבידוד בעקבות חשיפה לחולים מאומתים, לצד חידוש עבודת מחלקות הקורונה, מביא מחסור חמור בכוח אדם, עוד יותר מזה שהיה לפני המשבר.
"עכשיו היינו ארבע אחיות, כשאחד מהם הוא אח חדש", סיפרה. "אנחנו נהיה עכשיו שלוש אחיות ל-35 חולים, ועוד אח חדש ואחות אחראית שלא יכולה לקבל מטופלים".
בשעה 14:30 המשמרת מתחלפת, אבל לקריספין זה לא כל כך רלוונטי. היא נמצאת במחלקה כבר מ-6:00 בבוקר ואחראית היום על חדר המונשמים במחלקה. מדובר על שישה חולים במצב קשה ומורכב, והיא אחראית על תפעול מכונות ההנשמה שלהם – עבודה קשה, פיזית ורגשית.
קריספין אחות כבר שנתיים ואין לה ספקות או הרהורים לגבי ההחלטה להיות אחות. "תמיד ידעתי שאני אוהבת את תחום הרפואה, ידעתי שאני אוהבת לעזור לאנשים. כשהייתי בבתי חולים ראיתי שמי שנמצא עם החולים זו האחות. הטיפול הרפואי מעניין אותי, אבל להיות ליד האנשים זה מה שאני באמת אוהבת".
העומס הכבד על עבודת האחיות ניכר גם על דינה גולדין, האחות האחראית במחלקה, שנמצאת במקצוע כבר שלושה עשורים. "אנחנו אמורות לעבוד על חמישה מטופלים מקסימום. זה מעולם לא קרה".
"כדי שאחות תיתן טיפול כמו שצריך היא צריכה לדעת לעומק מההתחלה מתי החולה הגיע ואת כל הבעיות והמחלות שעבר", הוסיפה. "אם אני אחראית על 12 חולים, יש לי זמן להסתכל על כל זה? אין לי. אז אני אתן את מה שיש, נכון? כמה זה טוב למטופל?".
לצעירים שמתלבטים אם ללמוד להיות אחים ואחיות – היא לא ממליצה על זה. "זו עבודה קשה שלא מקבלים עליה תמורה".
"לא הספקתי להוציא הוראות לחצי מהמטופלים"
קריספין עוטפת את המטופלים בשמיכות ועוברת ממיטה למיטה, בודקת את מכונות ההנשמה, ועוקבת במחשב אחרי המצב של כל אחד מהמטופלים – מי קיבל את התרופה שלו, ומתי. נורה צהובה ליד שם החולה מעידה, בין היתר, שהוא עוד לא קיבל את כל התרופות שלו מהבוקר, והשעה כבר 15:00.
"היו לי עשרה מטופלים הבוקר, ולחצי מהם לא הספקתי להוציא הוראות", היא אומרת בהתנצלות. המשמעות היא שחלקם לא יקבלו את מנת התרופות שהיו אמורים לקבל בבוקר, או שיקבלו באיחור את התרופות שאמורים לקבל בהמשך היום. זו רק דוגמה אחת למציאות שעמה מתמודדות האחיות, אך לא פחות מכך, להשלכות שלה.
מטופלים ששוכבים במסדרון מגיעים לעיתים בכוחות עצמם לדלפק המרכזי כדי לבקש עזרה מגולדין, שאמורה לנצח לבדה על כל האופרציה הזאת. היא אמורה לעשות ארבע או חמש משמרות בשבוע, אבל בשבוע שעבר למשל היא עשתה שבע.
אחרי כמה שעות של שוטטות במחלקה, העין מתרגלת לראות חולים במסדרון, זה כבר נראה טבעי. התנועה במסדרון מוגבלת והמעבר בין החדרים הוא כמו מבוך של וילונות, שמאחוריהם בני אדם שמנסים לנוח, אבל ספק אם מצליחים.
חודשי הקיץ בדרך כלל פחות עמוסים, וחולים במסדרון זה מראה שכיח, אבל הקיץ הזה שונה. המשמעות של פתיחת מחלקות קורונה היא בהכרח סגירה של מחלקות פנימיות, וכך כמות החולים מתחלקת למחלקה אחת פחות, לפעמים אפילו שלוש מחלקות מועברות לקורונה. מכאן הדרך לאשפוז במספרים גבוהים במסדרונות קצרה ביותר.
חולה מאובחנת עם קורונה
המחסור בכוח אדם מתנקז בסוף לרגעים קריטיים שבהם ניתן להציל חיים. "אם כמות המטופלים היא 40 אנשים ויש עליהם שלוש אחיות, אז האחיות לא יעשו את מה שהן צריכות לעשות כדי להציל את החיים שלהם", אמרה קריספין.
9 צפייה בגלריה
צוות המחלקה בפעולה. "אם מישהו לא יכול להגיע לעבודה - בן אדם יכול למות"
(צילום: תומי הרפז)
"היום בבוקר הייתה החייאה. היו שתי אחיות, אח חדש ואחראית משמרת. אם אני לא הייתי שם, ולא הייתי עומדת ליד המטופלת והאח החדש, שהתחיל רק בשבוע שעבר, הוא לא היה יודע לזהות את הסימנים והיא הייתה מתה באותו הרגע".
"זה לא כמו עבודה במשרד, שאם מישהו לא מגיע אז מישהו אחר יכול להשלים את העבודה שלו", הסבירה. "אצלנו אם מישהו לא מגיע בן אדם יכול למות. אני לא יכולה לקחת על עצמי אחריות אם בעוד חצי שנה או שנה נהיה עם עשרה או 15 מטופלים לאחות אחת. זה לא שאין אנשים שרוצים להיות אחים ואחיות, פשוט אין להם תקנים".
השעות עוברות, העומס מורגש כל העת, אבל יש גם נקודות אור. השסעים והמחלוקות בחברה הישראלית נשארים מחוץ לדלת המחלקה. הצוות הוא אחד ומורכב מיהודים וערבים, חילונים ודתיים, להט"בים וסטרייטים, עולים וצברים. משבר הקורונה אמנם אילץ אותם להתפצל בין מחלקות שונות, אבל נראה שמדובר בצוות מגובש.
ב-20:00 מגיעה המציאות הבריאותית למחלקה – תוצאות בדיקת הקורונה של אחת המאושפזות במחלקה הגיעו והיא חיובית לנגיף. משרד הבריאות לא מחייב את בתי החולים לערוך בדיקת קורונה לכל מאושפז, וכך חולים רבים מאובחנים במחלקות השונות ולא מאושפזים ישירות במחלקות הקורונה. החולה שנמצאה חיובית מאושפזת במחלקה כבר כמעט שבועיים, אבל רק עכשיו התגלה שנדבקה.
בתחילת המשמרת סיפרה קריספין שמעולם לא נכנסה לבידוד, ומיד הוסיפה "אי אפשר לדעת מתי זה יקרה". למרות העומס הרב שעמו התמודדה היא הקפידה לשמור כל הזמן על קור רוח ולהתרכז בעבודה. כשהגיעו תוצאות הבדיקה החיובית של המטופלת, שבה טיפלה קריספין בעצמה לכל אורך היום, היא נשברה.
היא לא יודעת אם תישן הלילה בבית, ומה יהיה עם בת הזוג שלה. לקראת 22:00 היא כבר מתפרקת ופורצת בבכי, בזמן שאנשי צוות ממוגנים מגיעים לפנות את החולה למחלקת קורונה.
"היא לא רוצה שאהיה שבועיים בבידוד בלעדיה, ויש לנו כלבה אנחנו צריכות לראות מה נעשה איתה", אמרה. יממה לאחר מכן בית החולים החליט שהיא לא מחויבת בבידוד בגלל שהייתה ממוגנת.
"זה לא בסדר", אומרת גולדין. "אנחנו צריכים להיות יותר מוגנים. אם היו לוקחים לכל מטופל בדיקת קורונה לא היינו במצב הזה. זה לא קורה כי משרד הבריאות החליט שניקח בדיקות רק ממי שיש לו תסמינים. הייתי רוצה שידאגו לנו יותר. אנחנו מתמודדים גם עם חוסר צוות ובסוף נהיה חולים בגלל העייפות".
הביקור במחלקה התקיים יום לפני השביתה שארגנה הסתדרות האחים והאחיות, ולפי קריספין, לא נותרה להם ברירה אלא לזעזע את המערכת. "אם לא נשבות עכשיו - נקרוס. עוד ועוד אחיות ייכנסו לבידוד, יהיו פחות אנשי צוות ואנשים שלא מוכשרים לעסוק בזה ואנשים פשוט ימותו. אנחנו רוצים את הצוות עכשיו, כדי שנוכל ללמד אותם איך לעבוד".
9 צפייה בגלריה
קריספין יוצאת מהמחלקה אחרי משמרת של 18 שעות. "לא יודעת אם אוכל להישאר עוד הרבה זמן"
(צילום: תומי הרפז)
"כל הזמן עמוס פה", שיתפה. "כשבאתי רק חיכו שאהיה כבר מוכשרת לעבוד לבד. ככל שעובר הזמן חלק מאנשי הצוות נדבקים או נחשפים ומספר האחיות הולך וקטן. אם לא הייתי מגיעה היום היו פה שלוש אחיות בלבד. זה לא הגיוני, במיוחד כשיש 40 מטופלים".
את פה כבר מ-6:00 בבוקר.
"אני כבר לא מרגישה את הרגליים והפסקתי לשים לב כמה הראש שלי כואב. להיות אחות זה קשה, אבל מספק. אני כבר לא עומדת בזה, אני מותשת. בא לי ללכת הביתה, להתקלח ולישון, ואני לא יודעת מה לעשות. פשוט שיוסיפו לנו עוד אנשי צוות להמשך, אחרת נצטרך לעשות משמרות כפולות כמה פעמים בשבוע. אני לא יודעת אם אוכל להישאר במצב הזה עוד הרבה זמן".
שביתת האחיות נמשכה יום אחד בלבד, שבסיומו הושגה הסכמה בין שרי האוצר והבריאות להוסיף תקנים של אחים ואחיות. עם זאת, עדיין לא ברור כמה תקנים באמת יתווספו וכמה יבואו על חשבון פרישה של אחים ואחיות מהתפקיד.
