קיץ 1988 היה לוהט. רוני דניאל ורזי ברקאי (אז דור הביניים המוכשר של "קול ישראל") חנכו באופן מהנה ואדיב את כתבתנו הצעירה בדרום, שאך זה היגרה לעיר הגדולה. בונוס מיוחד היה נסיעה משותפת לקאנטרי בהרצליה, שם בחר מרכז הליכוד (אז חירות) את רשימת הח"כים שלו.
מובן שמיהרנו לחפש את כוכב הרוק שבא מאמריקה לכבוש את הפוליטיקה הישראלית. הוא הקדים ובא אלינו, בחולצה צחורה, שש להתיידד ולהקסים. איך זה שאתה לא מזיע, שאל רוני. בואו איתי, אמר לנו ביבי, ונטל אותנו אל אחורי אחד המבנים, שם שכב על כן מאולתר טרולי פתוח ובו שתי ערמות גבוהות של חולצות מעומלנות ומגוהצות. בנונשלנטיות הוא פשט לעינינו את חולצתו, ולבש אחת חדשה. "כתמי זיעה מתחת לבית השחי זה דבר שאני לא סובל", הוא אמר, ושב מצוחצח אל הקהל המיוזע.
מאז חווה ניצחונות ענק פוליטיים בכמות ששום פוליטיקאי ישראלי לא התחיל לגרד, אבל גם הזיע לא מעט. עקבתי מקרוב אחרי השינויים המפליגים באישיותו. זה היה מרתק מהסיבה הפשוטה שהפתולוגיה שלו היא הסוציולוגיה שלנו.
מפליא שדווקא הוא, המתוחכם מכל הפוליטיקאים שהיו כאן אי-פעם, שכח את כלל הבסיס: שהפוליטיקה היא כאוטית ונטולת היגיון פנימי מקובל
מראש בא עם אהבה לכסף ולמותרות והתקמצן על כספו שלו, אבל הוא לא היה מושחת, ואפילו בז למושחתים. השחיתות באה אחר כך, ככל שהתעצמה תחושת הזכאות שלו. מראש היה אגוצנטרי ומאוהב בעצמו, אבל התכונה הזאת עברה מוטציה לאמונה מיסטית שהוא עצמו סלע קיומנו. הוא החל את דרכו כאידיאולוג ימני, אבל ככל שהשתכנע בכך שבחירתו היא לא רק דמוקרטית, אלא גם אלוקית והיסטורית, כך גם נשרו ממנו האידיאולוגיות. אם ממילא המפעל הציוני יחרב בלעדיו, כפי ששמענו אותו מתאר לאחרונה בקדרות, הרי שטובתו שלו היא בהכרח טובת המדינה, וכל השאר זניח.
ואכן, הוא לא נוצח. סופו הפוליטי בא לו מידיו שלו. תחושת הגדולה השתלטה על כל שריד של נורמליות, והאמונה האותנטית בכך שאין מציאות מבלעדי זו המתחוללת בראשו הלכה והסיטה אותו מהמציאות האמיתית. מאדם מהיר וגאוני שיודע לצפות מהלכים כמעט בטרם קרו, ולהגיב עליהם במהירות וביעילות, הפך למי שגם כשהמציאות צורחת אל מול פרצופו הוא ממשיך לדבוק במציאות המדומה. לרקוח מזימות וספינים שאיש אינו מתכתב עימם עוד.
רק בעולם המטורלל שהוא עצמו ברא יכלה לקום הממשלה המשונה הזאת. מרכיביה, מקצתם שותפיו ה"טבעיים", דילגו מעל תהומות וחרמות כדי להתאחד נגדו. לכל אחד מהם הוא סיפק במו ידיו סיבות מצוינות למאוס בו סופית, ולייצר יחד את הדבק ששמו "רק לא ביבי".
מפליא שדווקא הוא, המתוחכם מכל הפוליטיקאים שהיו כאן אי-פעם, שכח את כלל הבסיס: שהפוליטיקה היא כאוטית ונטולת היגיון פנימי מקובל. היא לעולם לא תתפתח בטור מסודר של מעשה מתוכנן ותוצאתו הצפויה. כך, הגולם שטיפח והעצים כדי שיבטיח את שלטונו, המכונה מפלגת "הציונות הדתית", הפך עבורו כהרף עין למפלצת שהצליפה בו ומנעה ממנו את השלטון. אלמלא עמידתה על ערכיה הגזעניים הייתה לו ממשלה עם מנסור עבאס הפרגמטי ונוח המזג. גם הכשרת עבאס היא יציר כפיו. גם כאן קיצו בא לו מעצמו, כשמפעל ההכשרה והטיהור הציני של רע"מ, שעליו עמל אבו יאיר, חזר אליו כבומרנג והוגש כמתנה לגיטימית בהכשר בד"צ לממשלת השינוי.
תמונתה של שלי יחימוביץ'צילום: גבריאל בהרליהאיך שגה כך? כנראה היה זה אותו שיגעון גדלות שהביא אותו להאמין שגם חוקי הטבע (הפוליטי) ניגפים מפני כוחו המאגי.
כמו סאורון, שר הטבעות של טולקין, ששלט בארץ התיכונה בכוח הטבעת רבת העוצמה שהוא עצמו יצר, הוא קלט, מאוחר מדי, שעל הר הגזירה נמצא פרודו הקטן, ובניגוד לכל הסיכויים הוא עומד להשמיד את הטבעת: "שיעור משוגתו הכבירה נתגלה לו בהבזק מסנוור. עתה ידע שסכנה מצמיתה נשקפת לו. צבאותיו עמדו מלכת. כל רוחו ותכליתו של השליט אשר עשה בהם כחפצו הוסבו עתה במלוא העוצמה לעבר ההר".
אלא שההתעשתות, כמו בסיפורנו אנו, הייתה מאוחרת מדי.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
