מסכן נפתלי בנט. אי אפשר להגדיר את זה אחרת. כל כך קרוב וכל כך רחוק, בו-זמנית, ממשאת חייו – ראשות הממשלה. לפתע מצא האיש את עצמו – עם שבעת המנדטים המסכנים שלו – בפינה הכל כך נחשקת של לשון המאזניים, שיכולה הייתה להיות עמדת המראה מעולה רק שבפועל תקעה אותו לסיטואציה, לפחות לכאורה, שניתן להגדירה מן הפח אל הפחת. ילך עם נתניהו? יחטוף. ילך עם לפיד? יחטוף. ממש טרגדיה שייקספירית.
וההחלטה מונחת על כתפיו. ההצהרות התוקפניות והלכלוכים שהמטירו הוא ונתניהו איש על רעהו אמש (יום ד') לא עושה אותה קלה יותר. איש לא יעשה בשבילו את העבודה השחורה, לא יוציא בטובתו, כמאמר הבריות, את הערמונים מן האש. הכאוס הפוליטי מחכה להחלטה שלו, ולפחות כרגע לא נראה שיש לו דרך להימלט ממנה.
אם להסתמך על תמונת המצב המצטיירת כרגע, עומדות בפניו שתי אפשרויות: הראשונה לחבור לנתניהו – סוג של הליכה לקנוסה – להתמזג בליכוד, להתברג בעמדת מפתח ולחכות להזדמנות הראשונה להתמודד על תפקיד הראש. אפשרי? כן. קל? לא. ההפך, יהיה קשה מאוד. ראשית, בליכוד לא מחכים לו. לא לו ולא לאיילת שקד, גם אם בבלפור כבר מוכנים לשלם את המחיר ולספוג אותם.
כל אחד מהעומדים על קו הזינוק במרוץ לראשות הליכוד – "אחרי שנתניהו יפרוש", כמובן – יעשה את המיטב כדי להתיז אותו חזרה לימינה, או איך שלא יקראו לזה בפעם הבאה. מה עוד שהדרישה שהוא מציג לנתניהו היום, רוטציה בתפקיד – גם אם לא סימטרית – נדחתה עד כה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. מה עוד שסמוטריץ' מאתגר אותו במאבק על קולות הבייס המסורתי שלו נוכח העובדה שזה אומר הסכמה לקואליציה בשיתוף, או בחסות, רע"מ. אתם יודעים, אלו שתומכים במחבלים ומתנגדים לקיומה של מדינת ישראל וכו' וכו'.
על בנט להכיר בעובדה שהגיע הרגע לקבל החלטה. זה אולי לא יצלח בסופו של דבר, ואולי ניגרר לבחירות חמישיות, מאוסות ודוחות כמו הארבע שקדמו להן, אבל על ההחלטה הזו הוא לא יכול לדלג
האפשרות השנייה, שלפחות כרגע נראית סבירה יותר, היא חבירה למה שמוגדר כקואליציית השינוי עם יש עתיד, מרצ והעבודה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו, המסומנים כ"שמאל". חבירה שמצד אחד תבטיח לו להיות הראשון על כס המלוכה - סליחה, בראשות הממשלה - אבל באותה נשימה שיהיו מי שיטענו כי מכר את בוחריו תמורת נזיד עדשים. שיטענו כך גם אם יסביר, עד שייחר גרונו, שלא הייתה לו ברירה אלא לעשות זאת נוכח הפלונטר שנוצר, שהרי ישראל לפני הכל. יבטיחו לו שהימין לעולם לא יסלח לו.
רק שהאמת לא בדיוק שם. השיח הציבורי תקוע במושגים שהולכים ומאבדים את הרלוונטיות שלהם בצוק העיתים. ימין? שמאל? לפיד עם סער וליברמן זה שמאל? ליכוד עם רע"מ זה ימין? והימין לא יסלח? הימין סלח לאריאל שרון שפינה את הרצועה, ומה צריך יותר מזה?
ובכלל, מי יודע לנבא מה יקרה מחר בפוליטיקה הישראלית. בנט, שבא מעולם ההייטק צריך להכיר את המושג עדכון גרסה. ובעיקר להכיר בעובדה שהגיע הרגע לקבל החלטה. זה אולי לא יצלח בסופו של דבר, ואולי ניגרר שוב, לבושתם של כל הנבחרים ולדאבון ליבנו, לבחירות חמישיות, מאוסות ודוחות כמו הארבע שקדמו להן, אבל על ההחלטה הזו הוא לא יכול לדלג.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלעוד פגישה ועוד פגישה ועוד פגישה לא יושיעו אותו. מה הם אומרים זה לזה בפגישות האלה, בנט-נתניהו, בנט-לפיד, שלא נאמר בראשונה, בשלישית או בחמישית? איזה שפנים עוד נותרו בכובעי שני הצדדים? איזה ספין עוד לא נוסה, איזה בלון עוד לא הופרח? חליפי כבר היה לנו; רוטציה כבר הייתה לנו, כלומר לא הייתה, אבל הייתה לכאורה; אז מה, בחירה ישירה?
את המלחמה הזו כבר אי אפשר לנהל בתחבולות. הפעם צריך להכניס את הידיים לתוך הבוץ, ואין פתרונות נוחים. אז נכון, בנט יכול להמשיך לשבת על הגדר, רק אז שלא יתפלא אם יום אחד יתברר לו שהוא סוג של הנסיך צ'ארלס, שעוד מעט יחגוג 80 והמלכה האם עדיין יושבת איתן על כיסאה. זה לא קל, אפילו טרגי משהו, כמו שנאמר כאן כבר בשורות הראשונות, אבל היי, זו הפוליטיקה חבר.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
