יותר מאשר כל מנהיג אחר במערכת הפלסטינית, לרבות אבו מאזן, סאיב עריקאת ייצג את עידן אוסלו. הוא עשה את צעדיו הפוליטיים הראשונים במקביל לתחילת התהליך המדיני בראשית שנות ה-90', היה מעורב בכל סבבי השיחות בין ישראל לפלסטינים ב-30 השנים האחרונות, ותיפקד כמעין ארכיון אנושי שאגר במוחו כל מסמך, עמדה ורעיון שהועלה במסגרת המו"מ.
מותו אתמול (יום ג') מייצג מבחינה רבה את קץ עידן אוסלו, שלתחושת רבים גווע כבר לפני כמה שנים. ואכן, לאישים כמו עריקאת לא היה הרבה מה להציע לפלסטינים נוכח השפל הקולקטיבי שבו הם שרויים בשנים האחרונות: המו"מ המדיני מצוי בקיפאון עמוק, יעד המדינה מתרחק והולך, העניין והגיבוי הערביים והבינלאומיים בפלסטינים פוחת והפיצול הפנימי בקרבם מעמיק.
נוכח המשבר הרב-ממדי גובר בקרב הפלסטינים העניין ברעיון "המדינה האחת": אם הערוץ המדיני כשל, ורעיון ההתנגדות של חמאס אינו מניב הישגים, לפחות תנו לחיות, גם אם במסגרת שאינה מדינה עצמאית.
אין דמויות רבות דוגמת עריקאת במערכת הפלסטינית, ומי שנמצא מעבר להן הם גורמים הדבקים במאבק אלים נצחי ואינם שוקלים בכלל אפשרות לשיח ישיר או להכרה הדדית
עריקאת הוא דמות קשה לעיכול בשיח הישראלי. מצד אחד אדם שייצג את נתיב ההידברות ואת הכמיהה להפרדה בין שני העמים שלה שותפים רבים בישראל, ומהצד השני מנהיג שלא בחל בהתקפות חריפות על ישראל, לא פעם תוך העלאת טיעונים כוזבים (למשל במהלך פעילות צה"ל בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" ב-2002). הוא היה במידה רבה מייצג אותנטי של ההנהגה הפלסטינית של המאה ה-20, זו שהיטלטלה ללא הכרעה בין אימוץ גובר של הערוץ המדיני, לבין חוסר יכולת לקבל הכרעות מוחלטות, להפגין גמישות ולהתאים עצמה לנסיבות משתנות.
השיח הישראלי הטעון לגבי עריקאת החל עוד לפני מותו, כאשר אושפז בבית החולים "הדסה". השיח הזה משקף את הקושי הישראלי להתמודד עם המורכבות המגולמת בנושא הפלסטיני, ואת הנטייה לפרש כמעט כל דבר באופן דיכוטומי ומבעד למשקפיים ישראליות. עריקאת בשיח הישראלי היה או "אחד משלנו", איש מחנה השלום ושותף ליעדים דומים, או "אויב במסכה", שהסית, שנא ובסתר ליבו ניסה להביא לקצה של ישראל.
עריקאת על הסכמי השלום בין ישראל לאמירויות
(צילום: אורי דוידוביץ)
פגשתי אותו כמה פעמים. השיח שובר מחיצות אך גם מסייע ליצירת בהירות. עריקאת היה בראש ובראשונה מנהיג פלסטיני. הוא אחז ביעדים וזיכרון קולקטיבי שאינם רק שונים משלנו, אלא שהם לא פעם ניצבים בסתירה מוחלטת להם. הייתי חלוק בעיקר בהקשר לנרטיב החד-ממדי שבו דבק ולפיו הנכבה של 1948 הייתה אירוע שהאחריות המלאה עליו מוטלת על כתפי ישראל, ושיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם המקוריים היא המתכון ל"תיקון העוול ההיסטורי".
אבל בה בעת עריקאת היה מהאישים בצד הפלסטיני שעמם ניתן לשבת על שולחן אחד, לשוחח באופן ישיר ולדון על הסדרה תוך הכרה הדדית. כל זאת, כאמור, כשהוא ממשיך לקדם מהלכים מדיניים והסברתיים שהסבו לישראל נזק חמור, או לבקר בבתיהם של מבצעי פיגועים. אין דמויות רבות דוגמת אלה במערכת הפלסטינית, ומי שנמצא מעבר להן הם גורמים הדבקים במאבק אלים נצחי נגד ישראל, שאינם שוקלים בכלל אפשרות לשיח ישיר או להכרה הדדית.
כדאי שמותו של עריקאת ישמש לפחות תזכורת בישראל לגבי הצורך לקיים דיון עומק - שלא ממש נערך עד היום - לגבי עתיד יחסינו עם הפלסטינים. עדיף שהשיח הזה יתנהל תוך התנערות מהנחת יסוד הרווחת בשנים האחרונות שלפיה אין מניעה להמשיך את המציאות הנוכחית לאורך זמן, ותוך הבנה כי אותה המשכיות משמעה לאורך זמן הוא - גם ללא תכנון ורצון - מציאות של "מדינה אחת".
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
