אתיופים שברחו בשבועיים האחרונים מהמלחמה במחוז תיגראי בארצם לסודן מרגישים אמנם שהם נמצאים כעת במקום בטוח, אבל המראות שראו עיניהם ממשיכים לרדוף אותם. "ראיתי גופות שבותרו על-ידי הפיצוצים", אומרת גאנט גזרדייר, אישה בת 75 היושבת לבדה באבק של מחנה הפליטים אום ראקובה, במזרח סודן. "גופות אחרות שכבו מוטלות בכביש, נרקבות אחרי שנדקרו בסכין".
המלחמה באתיופיה – עדכונים אחרונים:
• תשעה ישראלים חולצו מאזורי הקרבות
• אפריקה לוחצת לנצור אש. אתיופיה: "תנו לנו זמן"
• אריתריאה נגררת למלחמה, פליטים בורחים דרך הנהר
• דיווח: מאות נרצחו בטבח סכינים
פליטים בורחים מתיגראי לסודן דרך הנהר
מחנה הפליטים שבו נמצאת כעת גזרדייר נפתח ממש בימים האחרונים, כדי להתמודד עם הנהירה של 27 אלף אתיופים מארצם לסודן. הם ברחו מהפצצות, הפגזות ומעשי טבח, ועיתונאים במחנה מדווחים כי הם סובלים מטראומה לא רק בגלל הלחימה עצמה, אלא גם משום שנאלצו להיפרד מבני משפחה ויקירים אחרים שנעלמו במהלך המנוסה. העקורים עדיין נחרדים מהמראות שאליהם נחשפו, ולפי דיווחים חלקם פוסעים ברחבי המחנה כמוכי הלם.
"גרתי עם שלוש בנותיי", אומרת גזרדייר, הלבושה בשמלה כחולה ובצעיף לבן המכסה את ראשה ומגן עליה מהשמש הקופחת. "כשהפגזים התחילו ליפול על הבתים שלנו נתקפנו כולנו בהלה וברחנו בחושך". הירי הזה לא רק הרס את ביתה בעיר חומרה שבמערב תיגראי, שם נרשמו לפי דיווחים כמה מהקרבות הקשים ביותר, אלא גם הפריד אותה ממשפחתה: כולם התפזרו, והיא טרם הצליחה ליצור קשר איתם. "פגשתי כמה חברים שברחו גם הם והלכתי איתם. הבטתי סביב כמה פעמים וחיפשתי את הבנות שלי, אבל לא מצאתי אותן".
עזרה קיבלה גזרדייר באום ראקובה, כ-80 קילומטר מהגבול בין סודן לאתיופיה, אבל עד כה יש שם רק ציוד חירום המספיק לקיום תנאים בסיסיים. כשהיא פוגשת אתיופים אחרים היא עוצרת אותם כדי לספר להם את סיפורה, אבל איש אינו מקדיש לה תשומת לב מיוחדת: לרבים כל כך מביניהם יש סיפורים איומים לספר בעצמם. "יש לי בת שגרה בחרטום, בירת סודן, אבל אני לא יודעת מה הכתובת שלה", היא אומרת בשקט. "איך אוכל למצוא אותה בעיר הגדולה?".
רה"מ נגד עצירת המבצע
אתיופיה היא פדרציה המורכבת ממדינות מחוז, ותיגראי, שבה גרים יותר מ-5 מיליון תושבים, היא אחת מהן. תנועת ה-TPLF ("החזית העממית לשחרור תיגראי") היא הכוח השולט בתיגראי, ובתחילת החודש יצא הצבא האתיופי למתקפה שם נגדה. ראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד טען כי זו תגובה על מתקפה שביצעו אנשי "החזית" נגד שני בסיסים של הצבא ועל כך שמנהיגי המחוז מורדים בממשל הפדרלי ואינם סרים למרותו. ה-TPLF כינתה את המבצע של צבא אתיופיה "פלישה", ובהפצצות ובקרבות על הקרקע נהרגו שם כבר מאות בני אדם. ביום חמישי דווח גם על טבח שביצעו לוחמי ה-TPLF באזרחים תמימים.
ראש ממשלת אתיופיה אביי, בן 44, נחשב רק לפני שנה לאחד המנהיגים המבטיחים בעולם. כשעלה לשלטון ב-2018 זכה לשבחים מכל רחבי תבל על כך שהוציא לדרך באתיופיה מהפכה דמוקרטית שבמסגרתה שוחררו אסירים פוליטיים מהכלא, הוסרו הגבלות על התקשורת והותרה פעילותן של מפלגות אופוזיציה שקודם לכן נאסרה.
אשתקד זכה אביי בפרס נובל לשלום בשל צעדי הדמוקרטיזציה שנקט בארצו והסכם השלום שעליו חתם עם אריתריאה אחרי שנים של סכסוך. אלא שסימנים לדעיכת המהפכה שלו ניכרו כאשר בכירי אופוזיציה שבו להיעצר והגבלות חדשות הוטלו על התקשורת, וכעת יש הטוענים נגדו שגם המבצע בתיגראי הוא חוליה בשרשרת הזו.
אביי הוא בן אורומו, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה, ועד לעלייתו לשלטון שלטה ה-TPLF התיגרינית בפוליטיקה הארצית של אתיופיה במשך כמעט שלושה עשורים. במסגרת השינויים שהנהיג נדחקה ה-TPLF לשוליים, ובהמשך היא פרשה מהקואליציה. בספטמבר השנה קיימה תיגראי בחירות מקומיות בניגוד להוראת הממשלה הפדרלית, צעד שהעמיק גם הוא את המתיחות בין הצדדים: ב-TPLF התעקשו על קיום הבחירות בטענה שאביי כבר איננו המנהיג הלגיטימי של אתיופיה, משום שהבחירות הכלליות שהיו אמורות להתקיים באתיופיה באמצע השנה נדחו בשל מגפת הקורונה.
כעת מתמודד אביי, המנהיג הצעיר ביותר באפריקה, עם ביקורת קשה מהעולם, והאו"ם והאיחוד האפריקני קוראים לו לחדול מהמבצע הצבאי. אביי הודף את הקריאות וטוען כי על העולם להבין את מצוקתו, וכי המבצע נועד לשמור על שלמותה הטריטוריאלית והשלטונית של אתיופיה. הוא טוען כי אנשי ה-TPLF מחוללים זוועות בשדה הקרב. ה-TPLF, יצוין, מאשימה מצדה את צבא אתיופיה ב"הפצצות חסרות רחמים" נגד אזרחים.
ההקלה מתחלפת בתחושת אשמה
גרדו בורהאן, פליט בן 24 שהגיע גם הוא למחנה העקורים אום ראקובה בסודן, מספר שהפילוג האתני הפך בימים האחרונים לקטלני במיוחד. לדבריו, אדם תיגריני הנתפס על-ידי חייליו של צבא הממשלה ימצא עצמו בצרות. "הם שואלים אותך, עם רובה מכוון אליך, אם אתה שייך לכוחות התיגריניים. מספיק שתראה היסוס קל – ואתה מת. הם יורים בך במקום ומשאירים את הגופה שלך ברחוב. זה שתנסה להסביר להם שאתה אזרח, ולא חייל, לא יעזור. הם מכים אותך, לפעמים למוות, או לוקחים אותך איתם ליעד לא ידוע – ואני בספק אם אתה חוזר חי אחר כך. זה טרור".
בורהאן הצליח לברוח לסודן אחרי שצעד ברגל דרך הצמחייה באזור הגבול, אבל דרכו נפרדה מזו של אביו, אמו ושתי אחיותיו. "אני לא יודע אם הם בסדר", הוא מעיד.
במחנה הפליטים אום רקובה כבר שוכנו בעבר עקורים. זה היה בשנים 1985-1983, כשיותר ממיליון בני אדם מתו ברעב באתיופיה, ורבים ברחו ממנה כדי שגורלם לא יהיה דומה. המחנה נסגר לפני 20 שנה, אבל החודש הוא נפתח מחדש אחרי ששיירות ארוכות של פליטים החלו להגיע מעבר לגבול. כעת משתכנים בו אלפים.
האתיופים שמגיעים למחנה חשים תחושה ראשונית של הקלה, שמחים על כך שמצאו מקום מבטחים, אבל אצל רבים מהם מתחלפת עד מהרה התחושה הזו בתחושת אשמה: הם יושבים ומחכים בתקווה שיקיריהם – שמהם הופרדו בחסות הבהלה – יופיעו שם אף הם.
אל תרצח את המורה שלי
מסה גיידי, גם הוא פליט שברח מאתיופיה בשבועיים האחרונים, נאלץ להיפרד בדרך מאשתו ומבנו בן ה-4. הוא לא מסוגל לסלוח לעצמו. "אני לא יודע איפה הם ואם הם עדיין חיים", הוא אומר. גיידי מגיע מהעיר מאי-קדרה שבדרום-מערב מדינת המחוז תיגראי, האזור שלפי "אמנסטי" בשבוע שעבר אירע בו הטבח שבו נדקרו למוות עשרות או מאות בני אדם.
אף שלפי "אמנסטי" עדויות מצביעות על כך שלוחמי ה-TPLF ביצעו את הטבח, במחנה הפליטים בסודן יש הטוענים כי דווקא חיילים מצבא אתיופיה ביצעו אותו. "ברחתי ממאי-קדרה כי הצבא שחט אנשים צעירים כמו כבשים", אומר גיידי.
כמעט לכל מי שכתבים משוחחים איתו במחנה הפליטים אום רקובה יש סיפור טראגי, אבל המקרה של טקלי בורהנו, מורה בן 32, שונה. בורהנו מספר שנעצר במאי-קדרה והוכה מ-4 לפנות בוקר עד 11 בבוקר, ואז חייל תפס אותו והחליט להוציאו להורג. ממש לפני שמימש את כוונתו, הגיעה התערבות חיצונית בלתי צפויה.
"חייל אחד נעמד מולו ואמר לו 'אתה לא יכול לעשות את זה, הוא היה המורה שלי'", מספר בורהנו. "הוא הציל את חיי". משם, כל עוד נפשו בו, ברח לסודן.
