בזמן ששם למעלה דנים במינויים פוליטיים ובהקלות-כן-או-לא, שוב מצאתי את עצמי מלמדת ריבועים שחורים.
אם בעיות המשמעת בשיעור לפני תקופת הקורונה היו פטפוט או הירדמות, הרי שעכשיו הן קשורות בניתוקים מהרשת, עיכובים בשידור וגולת הכותרת - הריבועים השחורים בזום. אם בחיים הישנים התלמיד היה יושב מולך ופשוט מתעופף במחשבותיו, ואת היית יכולה להבליג ולהמשיך ללמד, הרי שהריבוע השחור לא מאפשר לך את זה. עכשיו ההיעדרות של התלמיד נוכחת. ברגע שהשיעור מתחיל צצים הריבועים השחורים כמו בתצוגת אופנה ואיתם "אני מיד חוזר", "זה התנתק לי", "אין לי בטרייה", "המורה קפצתי לים".
את מבקשת מהם, אחד-אחד, לפתוח את המצלמה, קוראת בשמו של התלמיד אם את יודעת אותו – לעיתים הוא הרי מיוצג במספר רנדומלי - מנסה לנחש משל היית חבר השופטים של "הזמר במסכה" מי הנער או הנערה שמסתתרים מאחורי הריבוע השחור.
אחר כך מתחילה בדיקת הסאונד, בדיקת התאורה, בדיקת הנוכחות. את מסתכלת בשעון. כבר עברו עשר דקות. את שואלת את עצמך מה הם עושים שם במקביל לשיעור. ברור לך שהם עושים משהו אחר. למזלך הגדול רובם לא ניחנו בכישרון משחק יוצא דופן.
הם מכעיסים ומתסכלים, הריבועים השחורים, אבל זאת לא לגמרי אשמתם. את רק יכולה לשער כמה קשה להם לקום כל בוקר ולצפות במורה שמסבירה על תופעות טבע שמעולם לא ראו מחוץ ליוטיוב
אבל לא משנה כמה את משתדלת, את מתקשה לקרוא את רגשותיהם. את לא מצליחה להבין אם מה שאמרת הצחיק, העציב או הכעיס אותם. הייאוש מזדחל. את קוראת בשמותיהם, שואלת כל אחד מהם בנפרד מה שלומו. לעיתים הריבועים השחורים עונים לך, לפעמים לא. חוסר האונים לנוכח השתיקה של הריבוע השחור עלול לתסכל. את משוחחת עם הריבועים ואין עונה. זה הדבר העיקרי שלקח הנגיף הארור הזה – הספונטניות.
אבל את נחושה להצליח במשימה. את קוראת שוב ושוב בשמו של הריבוע השחור עד שהוא עונה לך. מתעקשת לא לאיים עליו בחיסור (את זוכרת כמה האיומים האלה לא עשו עליך רושם בתור נערה), מקפידה לעודד אותו להיחשף מתוך סקרנות ולא מתוך פחד. אפילו מתוך הומור. את משמיעה להם שיר רוק בעוצמה גבוה כדי לראות את תגובתם. לפעמים את שואלת אותם על איזה חפץ שמציץ בחדרם, על הרקע שהם בחרו לשים או שאת פשוט חובשת כובע משונה. אם הוצאת מהם חיוך את מבינה שאת בכיוון הנכון.
על המרחק שנוצר בעקבות הקורונה קשה מאוד לגשר באמצעות הומור וחשיבה יצירתית אבל מנחם לדעת שאת מנסה.
"מה אתה שותה שם?", את שואלת, "מה את עושה עם החתול הזה מאחוריך?". אם זכית בחיוך ייתכן שאפילו שיחה תתפתח. תחושת רווחה מתפשטת כשאת רואה כמה הוא חיכה שישאלו אותו מה שלומו.
ובכל זאת, עדיין ישנם תלמידים שמתעקשים להישאר מאחורי הריבוע השחור, שהוא בעל הברית שלהם. שהוא אמירה. עם יד על הלב, את מבינה אותם. הם לא רוצה שיראו כמה עייפים הם או איזה בלאגן יש להם בחדר. הם לא רוצים את המורה והכיתה אצלם בחדר הפרטי. יש להם אפשרות להיעלם בלחיצת כפתור פשוטה. למה שיהססו להשתמש בה?
לפני הקורונה היו תלמידים שנפלו בין הכיסאות, ועכשיו הם פשוט נופלים בהמוניהם בחריץ הספה בביתם. את יודעת שעלייך מוטלת האחראיות לגלות יצירתיות וחסד. הם מכעיסים ומתסכלים ומעציבים, הריבועים השחורים, אבל זאת לא לגמרי אשמתם. את רק יכולה לשער כמה קשה להם לקום כל בוקר, להתיישב מול מסך המחשב ולצפות במורה שמסבירה להם על תופעות טבע שמעולם לא ראו מחוץ ליוטיוב.
את אומרת לעצמך שזאת המשימה שלך - להחזיר את מרחב התמרון, את ההשתטות, את הספונטניות. שאת רק צריכה לעשות את זה בדרכים יצירתיות. שמהות החינוך טמונה במרחב התמרון הזה. שכל אלה לא יכולים להתקיים במציאות הנוכחית. בתגובה הריבועים השחורים מביטים בך בדממה.
- דנית גולד היא סופרת ומורה לספרות ולקולנוע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
