המופעים של שרת התחבורה מירי רגב ושל ח"כ מיקי זוהר בתוכנית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' מזכירים ששלטון הימין מסוכן לערבים עשרות מונים מאשר ליהודים. דמיינתי לעצמי מה היה עושה הימין אילו במקום ברקוביץ' היה המראיין סתם בחור ערבי, נגיד איזה מוחמד בן עלי מטירה, והוא היה מטיח בח"כ מהליכוד שהוא וחבריו הם ארגון פשע. יש להניח שהקרקע הייתה נפערת מתחת לרגליו. "מי זה המנחה הערבי הזה שמעז להאשים את הימין?", היו אומרים הקולות, "בטח מחבל בפוטנציה, תומך טרור שיש להעמידו לדין על הסתה וחתירה נגד ביטחון המדינה". זה היה מתדלק מערכת בחירות שלמה של בנימין נתניהו.
לא קשה לדמיין כמה היה האולפן רועד במקרה כזה. גם אם היה שורד, המנחה לבטח היה יוצא חבול מכל עבר ומוקע לא רק כתומך טרור המקדש רוצחי יהודים, אלא גם כבוגד שיש להעמידו לדין ולהרוס את ביתו כעונש הרתעתי.
תסריט זה אומנם דמיוני - הרי אין מנחים ערבים בתוכניות האקטואליה והבידור של התקשורת בעברית – וממילא ספק אם למי מהם יהיה האומץ להטיח דברים כאלה בפוליטיקאים יהודים. אבל כך או אחרת, איומי רגב לפגוע במשרתו של איש תקשורת יהודי ככל שלא יתנצל כלפי מיליון וחצי מצביעי ליכוד, הרתיעו את הציבור הערבי החרד לפרנסתו (כן, גם ערבים צופים ב"אופירה וברקוביץ'").
הרי הערבי הממוצע אומר לעצמו: אם שרה מאיימת כך בריש גלי על יהודי מפורסם ואהוב על רבים, מה יהיה אם צעיר ערבי לא יתיישר עם הנטייה הפוליטית של מעסיקו או של מי שאחראי עליו מיניסטריאלית? מה יהיה על אותו נהג אוטובוס או בוחן תנועה שנטייתו הפוליטית לא מתיישבת עם עמדתה של העומדת בראש משרד התחבורה? מה יהיה על חברת אוטובוסים החושבת להתמודד למכרז?
לא הייתה עוד ממשלה שהסיתה והדירה את הציבור הערבי כמו ממשלות נתניהו לדורותיהן. הן אלה שהדגישו את נרטיב הטרור כלפי הרשימה המפלגות הערביות, הן אלה ששתלו בתודעת הציבור הישראלי את נושא הזיופים בקלפיות, הן אלה שחוקקו את החוקים הגזעניים ביותר (חוק הנכבה, חוק ועדות הקבלה, חוק ההדחה, חוק החרם, חוק ההסדרה וגולת הכותרת - חוק הלאום).
לא מאוחר לצאת לרחובות ולהצטרף למוחים היהודים, לנופף בדגלים שחורים ולהניף שלטים בעד שוויון וניקוי נגע השחיתות. שתיקה לעולם תהיה בעוכרי החברה הערבית
אין בכך כדי לקבוע ששלטון אחר יכול ואכן יהיה לטובתם של האזרחים הערבים, אבל הבחירה איננה בין הטוב לטוב יותר. הבחירה היא ברע במיעוטו.
מאז תחילת גל המחאה נגד נתניהו יושבים הערבים על הגדר וממתינים שהיהודים הטובים יעשו גם עבורם את העבודה השחורה. בכך הם יורים לעצמם ברגל ומחמיצים הזדמנות פז להיות שותפים לשינוי פני החברה הישראלית. חלק מהסיסמאות הנשמעות בהפגנות – על הטיפול במשבר הבריאותי והכלכלי, על השחיתות, על ההסתה של הימין – תואמות היטב את עמדות הציבור הערבי.
טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:
הערבים בישראל בין הפטיש הפלסטיני לסדן מהמפרץ
15 מיליארד ש' לחברה הערבית? עבדו עליכם
מלכוד 22 של ועדות הסולחה בחברה הערבית
לא תקנו יותר את הדרוזים בליטופים וכבוד
אין ערבים בין הדגלים השחורים
עדיף גיהינום ישראלי על פני גן עדן ערבי?
המסמר האחרון בארון הקבורה של החברה הערבית
הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
יש פתרון לפשיעה בחברה הערבית: שב"כ
יום יבוא והימין לא יהיה בשלטון. אף ממשלה לא מחזיקה במושכות לנצח. התרחבות המחאה לכל רחבי הארץ מסמלת שינוי מהותי ברחוב הישראלי, שחלקים בו מאסו בהתנהלות הממשלה ונציגיה, בהפרת הנחיות הקורונה שלהם, בפילוג, במידור ובהסתה. הופעתה המאיימת של השרה רגב חיזקה את התחושה שהממשלה לא רק מנותקת מהעם, אלא שיש בה אלמנטים סמליים של רודנות.
ביום שבו יבוא השינוי, האזרחים הערבים לא יוכלו לטעון שהיו שותפים לו. הממשלה החדשה לא תרגיש מחויבות כלפיהם והם לא יוכלו לבוא בדרישות לשוויון מלא. הרי הם לא מילאו את חובתם האזרחית ומחו נגד השלטון הקודם.
בתודעת הערבים חייבים להדהד דבריו של דנטה אליגיירי בקומדיה האלוהית: "המקומות האפלים ביותר בגיהינום ראויים לאלה השומרים על ניטרליות בעתות של משבר מוסרי".
עוד לא מאוחר לצאת לרחובות ולהצטרף למוחים היהודים, להציף את רחובות חיפה, תל אביב, נצרת, סכנין, אום אל-פחם, בקה אל-גרבייה וטירה, לגדוש את והצמתים, לנופף בדגלים שחורים ולהניף שלטים בעד שוויון וניקוי הממשלה מנגע השחיתות שדבק בה. השתיקה הרועמת תהיה לעולם בעוכרי החברה הערבית.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
