הבנקאי, נקרא לו עדנאן, לא ידע איך הישראלים השיגו את מספר הטלפון שלו, שהרי רק המאהבת שלו ידעה מהו. האיש בצד השני של הקו דיבר ערבית שוטפת במבטא פלסטיני מושלם, אבל עדנאן ניחש ששפת אמו עברית. האיש היה מנומס, אבל עקשן. הוא רצה לקבוע פגישה. לא השמיע איומים; נהפוך הוא. האיש אמר לעדנאן שהוא חושב רק על טובתו. שהוא ידיד.
כדי להפיג כל חשש שהאדם שמעבר לקו רוצה לחטוף אותו, הציע האיש לעדנאן שהפגישה תתנהל במקום ציבורי, במסעדה; שם ירגיש בטוח, הבטיח האיש. הוא הסביר לעדנאן שייעשו כל המאמצים לדאוג לביטחונו ולאלמוניותו בפגישה. האיש אמר לו באיזה תאריך ייפגשו ובאיזו שעה, והיכן. הוא אמר לו גם לבוא רעב. המנות המיוחדות בצהריים היו טעימות.
עדנאן ניהל בנק קטן אך מצליח. הבנק שכן בגדה המערבית, אבל היו לו אינטרסים ברחבי העולם הערבי. הבנק לא היה מוסד פיננסי חשוב, בשום פנים, ועם זאת, היה עמוד תווך ברשות הפלסטינית ובכמה עיירות קטנות יותר בשטח B, השטח שישראל שלטה בו שליטה ביטחונית, אך לפלסטינים הייתה בו ריבונות פוליטית ומערכת אכיפת חוק. עדנאן גר בווילה ענקית בשטח A. גג רעפים אדום כיסה את הווילה, והמוסך בחצרה היה גדול דיו להכיל צי של מכוניות מרדצס-בנץ חדשות. אשתו וילדיו חיו ברמה גבוהה; ילדיו הבוגרים למדו באוניברסיטאות בחו"ל. צלחת לוויין קלטה טלוויזיה מרחבי העולם. המשפחה נפשה באירופה ובארצות הברית.
עדנאן היה מוסלמי טוב. הוא תרם לעניים והתפלל חמש פעמים ביום. הוא היה גם פלסטיני טוב. כשהתבקש תמיד עזר לתנועות השחרור הלאומיות, ותמיד וידא שעוזריו של ערפאת יקבלו מתנות. בבנק שלו נוהלו חשבונות של מבוקשים. סכומי הכסף שזרמו לחשבונות אלה היו גדולים, אבל לא מפתיעים. עדנאן היה בטוח שהישראלים רוצים לדבר איתו על הכספים האלה. הרי הוא עשה עסקים עם בנקים ישראליים, וגם בעיצומה של האינתיפאדה נע בין הרשות הפלסטינית לישראל כמעט בלי קושי. הוא ידע שהוא חייב להגיע לפגישה.
האיש שהתקשר לעדנאן וזימן אותו לפגישה נקרא שי י' (שם בדוי). הוא עסק במניפולציות רגשיות. קראו לו "אמן האשליות". כל המרגלים הטובים ידעו לתמרן אנשים ולשלוט במוחותיהם ובדחפיהם. שי עבד כ-20 שנה בשב"כ ונכנס לראשיהם של כמה מטרות אנושיות מיוחדות ומסוכנות. שי הצנוע והרזה היה איש שטח מנוסה; הוא בילה את מרבית לילותיו במארבים מעבר לקווי האויב כשידו לופתת אקדח ברטה חצי-אוטומטי. שי הצטיין בגיוס סוכנים חשובים ובתמרונם. הוא קיים עם חשודים בטרור מערכת יחסים מבינה ואוהדת, טיפח את ביטחונם וניצל את פחדיהם כך שכנע אותם לגלות לו את כל מה שידעו. תיארו אותו כאיש נחמד ומקסים.
7 צפייה בגלריה
דגן. חיפש אנשים שחושבים ומתנהגים כמונו כדי להרחיב את כוח המלחמה הפיננסית בטרור
(צילום: לע"מ)
שי מונה להיות ראש המבצעים ביחידת צִלְצָל. שמו יצא למרחוק, וכשדגן ביקש להרחיב את כוח המלחמה הפיננסית בטרור וחיפש אנשים שחשבו כמוהו ויתנהגו כמוהו, הוא פנה אליו. אבל לשי היה ערך מוסף: הוא הביא עמו גישה רעננה ואמיצה, הן באשר לריגול, והן באשר למשימות דיפלומטיות שדגן ושליחיו תכננו. אמנם הוא היה שונה מאוד מאורי בסגנון, במזג וברקע, אבל הם נעשו שותפים, ובסופו של דבר חברים. הם נודעו בכינוי צמד-חמד. שניהם עמדו לאכול צהריים עם עדנאן.
אורי ושי תכננו את פגישתם היטב; חשיבתם המניפולטיבית הייתה מעלה חיוך על פניו של ג'ורג' סמיילי. הם בחרו מסעדה שאפשר לשבת בה בחוץ, והפגישה נקבעה לשעות הצהריים, כשהשמש במלוא עוזה. אורי היה עליז וידידותי, אבל חזהו הרחב וזרועותיו הגדולות נראו מאיימים. הוא תכנן לשבת קרוב לעדנאן.
אורי הביא כמה תיקיות עמוסות ניירת; זה היה המחקר שלו לדוקטורט, אבל עדנאן לא ידע את זה. שני הישראלים הגיעו ראשונים. מִסיבות ביטחוניות עקב השב"כ אחר הפלסטיני מרגע שנכנס לישראל כדי לוודא שהוא בא לבד, בלי מלווים. עדנאן הגיע בזמן, אבל הישראלים ראו שהוא לחוץ. הוא החנה את המרצדס החדשה שלו במרכז החניה, כאילו הוא במבחן נהיגה. עדנאן הגיע בז'קט ובעניבה. הוא הסתכל בעצבנות סביבו לוודא שלא עקבו אחריו.
אורי ושי הושיבו אותו מול אורה המסנוור של השמש. הישראלים דיברו ערבית בטון ידידותי, אבל נתנו לו להבין שהם שולטים במצב. שניהם דיברו על משפחה, ואיך הפגישה תעזור לאשתו ולילדיו. אורי ושי הסבירו לו, שאנשים רעים שכוונותיהם אלימות העבירו כספים דרך הבנק שלו, ועד כמה הסידור הזה מסוכן. הסכנה לא טובה לאדם שחי חיים טובים, אמרו לעדנאן. היא מאיימת על עושרו ועל ביטחון משפחתו.
כשאורי דיבר, הביט שי בעיניו של עדנאן בריכוז עילאי. כששי דיבר, ובייחוד כשהזכיר את שמות מפקדי חמאס והג'יהאד האסלאמי שקיבלו כספים דרך הבנק, דפדף אורי בתיקיות שלו כאילו הוא מעלעל בתיקים חסויים. עדנאן הזיע. כשהזיעה הכתימה את חולצתו, ביקש שי מהמלצרית להביא קנקן לימונדה עם עלי נענע. "לחבר שלנו חם", אמר אורי לצעירה. "תביאי לימונדה קרה במיוחד". הישראלים שתו קפה לאטם.
אורי ושי גילמו את השוטר הטוב והשוטר הטוב. הם אמרו לעדנאן עד כמה הם רוצים לעזור לו, לוודא שהעסק שלו נקי ולא מעורב בטרור. עדנאן שאל אם יוכל ללכת לשירותים; הלימונדה פעלה את פעולתה מהר. הישראלים לא נתנו לו ללכת עד שהשלפוחית שלו כמעט התפוצצה.
הבנקאי חזר מהשירותים חיוור כולו. ידיו רעדו. הוא גמגם כמו תקליט שרוט. הוא היה מתוח כל כך עד שנטל קיווי מקערת פירות על השולחן והחל לאכול אותו כמו תפוח, עם הקליפה. במקרה הכי גרוע, חמאס יהרוג אותו. הישראלים עלולים לפרק את האחוזה שהקים בזהב ובדולרים. האיש הבין שאין לו ברירה אלא לעבוד עם הישראלים. אורי ושי קיבלו את המידע שרצו.
הבנק הבעייתי ביותר במלחמה בטרור
המידע שמסר הבנקאי על חשבונות המחבלים בבנק שלו הועיל מאוד ליחידת צִלְצָל. אבל בנקים פלסטיניים גדולים יותר פעלו בגדה המערבית וברצועת עזה, וגם בנקים אסלאמיים מקומיים שימשו את הקהילה; ולבנקים ברחבי העולם הערבי היו סניפים פעילים מאוד בגדה המערבית וברצועת עזה. מכל הבנקים היה הבנק הערבי שמטהו בעמאן הגדול מכולם, ובכל הנוגע למלחמתה של ישראל בטרור, גם הבעייתי ביותר.
הבנק הערבי הוקם בירושלים ב-1930, בתקופת המנדט הבריטי, והיה הבנק הראשון בעולם הערבי שפנה למגזר הפרטי. את הבנק ייסד עבד אל-חמיד שומאן, שנולד ב-1890 בבית חנינה, כפר השוכן בין ירושלים לרמאללה. שומאן היגר לארצות הברית ב-1911 והרוויח את הונו בעסקי טקסטיל בניו יורק. הוא היה לאומן ערבי נלהב וחזר למזרח התיכון. הוא פתח את הבנק שלו ב-15 אלף לירות ארץ-ישראליות.
הבנק הפסיק את פעילותו בירושלים, בחיפה וביפו ב-1948, לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות. שומאן פיצה את בעלי החשבונות שחסכו באותם סניפים, וקנה בכך את חיבתם של הפלסטינים ושל רבים אחרים בעולם הערבי. גם בתקופות של אלימות פוליטית ומהפכות, התפאר המוסד הפיננסי בכך שמעולם לא החמיץ ולו תשלום אחד ללקוחותיו. עם קום המדינה העביר הבנק הערבי את משרדיו הראשיים לבירת ירדן, ושם הוא פרח. כשהביא הנפט לשגשוג באזור, הרחיב הבנק את השווקים וגדלו התשואות. הבנק פיקח על תוכניות בנייה עצומות בהיקפן, והמימון שהציע אפשר לפרויקטים רבים להתממש. מהמפרץ הפרסי ועד חולות צפון אפריקה היו השרטוטים אט-אט לגורדי שחקים מבהיקים, בזכות רווחי הנפט שזרמו ללא הרף.
שומאן היה אדם דתי והחדיר את האסלאם לחלק גדול מעסקיו. המרכז העולמי של הבנק הערבי, ששכן ברחוב הנסיך שאכר פינת רחוב המלכה נור, נועד להיראות כמו הכעבה במכה קוביית זכוכית שחורה על בסיס אבן שצבעה מדברי. שומאן המשיך לעבוד בבנק עד מותו ב-1974. הוא הובא לקבורה במסגד אל-אקצא בירושלים.
הניהול היום-יומי של הבנק נותר בידי בנו הבכור, עבד אל-מג'יד שומאן. עבד אל-מג'יד נולד ב-1911, פגש את אביו בגיל 14 בניו יורק והצטרף לבנק ב-1936.. כאביו כן גם הוא היה לאומן פלסטיני, וגם הוא ניהל לימים את הקרן הלאומית הפלסטינית. עבד אל-מג'יד ניצל את הסכמי אוסלו כדי לחזק את עסקי הבנק שלו בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא היה הבנקאי הפרטי של ערפאת וניהל את כל השקעותיו והחזקותיו של יו"ר הרשות הפלסטינית. ערפאת גמל לו בכך שהתיר לבנק שלו לפעול ללא הגבלה בגדה המערבית וברצועת עזה.
הבנק הערבי פתח 22 סניפים ב-15 ערים פלסטיניות. עבד אל-מג'יד היה להוט לקחת חלק בשגשוג הצפוי עם בוא השלום, ולהפוך למוסד הפיננסי הגדול ביותר ברשות הפלסטינית. אך השגשוג הכלכלי שהבטיח תהליך השלום מעולם לא בא; להיפך, הבנק הלווה לערפאת כספים כדי שיוכל לשלם את משכורות הרשות הפלסטינית. ההלוואות, שגודלן אינו ידוע, היו חלק קטן מהאימפריה הגלובלית של הבנק הערבי. הבנק, שהוקם בשנות ה-30 למען ערביי פלסטין ורווחתם הלאומית, פתח בסופו של דבר 278 סניפים ב-27 מדינות ברחבי העולם, וערך נכסיו נאמד ביותר מ-35 מיליארד דולר.
שומאן הקפיד לבקר פלסטינים שנפגעו באינתיפאדה והועברו לטיפול בבתי חולים בעמאן. כמו כן, הטיל על משכורות עובדי הבנק הערבי מס שנקרא "תמיכה באינתיפאדת אל-אקצא". המס היה בגובה חמישה אחוזים של המשכורת, והועבר לרשות הפלסטינית, או לחמאס, וגם לקרנות תמיכה באינתיפאדה. הסכומים היו גדולים. אבל הסכום הגדול ביותר שהבנק טיפל בו למען האינתיפאדה, הגיע ממקורות חוץ.
הבנק הערבי היה הבנק המועדף על רבים מאויבי ישראל, בייחוד על ממשלות שרצו לממן את האינתיפאדה. הוועדה הסעודית לתמיכה באינתיפאדת אל-קודס השתמשה בחשבונות הבנק לתיעול סכומי כסף גדולים. היא עשתה זאת באמצעות קרנות צדקה ומחבלים מוּכרים בגדה המערבית וברצועת עזה שהיו קשורים לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולקבוצות אחרות שהיו אחראיות לאלימות. החל מדצמבר 2000, ובמשך שנים של אלימות, בוצעו כ-200 אלף העברות, שהסתכמו ביותר מ-90 מיליון דולר, לחשבונות רבים בבנק הערבי. הבנק טען שהכספים נועדו למובטלים ולחולים; התרומות היו אמורות לעזור לפלסטינים שצה"ל פגע בהם.
אבל למעשה זרמו הכספים לקצבאות, לתשלומי ביטוח ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים, בפעילים שנהרגו בעימותים עם צה"ל, ובפלסטינים שישבו בבתי הסוהר השמורים של ישראל. משפחתו של סעיד חותארי, המחבל המתאבד בן ה 16 שביצע את הפיגוע בדולפינריום, ומשפחתו של עז א-דין אל-מסרי, המחבל המתאבד שהחריב את פיצריית סבארו בירושלים, קיבלו תשלומים דרך חשבונות הבנק הערבי.
"הכל מתמקד במעקב אחרי הכסף"
הן השב"כ והן אמ"ן פיתחו מיומנות מיוחדת במינה בפענוח ההרכב האנושי של ארגוני הטרור, מהמנהיגים הפוליטיים הבכירים ועד למפקדי התא והבריונים שהעסיקו. אנליסטים דוברי ערבית עקבו אחר תרשימי זרימה שקשרו גברים לגברים אחרים, שהיו קשורים למתכננים שמאחורי הקלעים. הם בחנו קשרי משפחה, רשומות טלפונים ניידים ואפילו קשרים בין בתי ספר למסגדים. דגן השתתף בישיבות של צִלְצָל לצד נציגים מהשב"כ, מצה"ל ואפילו משירות בתי הסוהר, והורה לערוך ניתוחים ולשרטט תרשימים מפורטים שיקשרו בין מפקדי ארגוני הטרור ומקורות ההכנסה שלהם.
דגן רצה לנסות רעיונות חדשים, בין השאר להילחם בסחיטה ובשחיתות, כפי שנלחם משרד המשפטים האמריקאי בפשע המאורגן וברווחים מעסקים בלתי חוקיים. בזמן כהונתו כראש המטֶה ללוחמה בטרור, ביקר דגן במשרדי ה-FBI וברשויות פדרליות נוספות האמונות על אכיפת החוק, ונהנה לשמוע, איך הפשע המאורגן ועסקים מפוקפקים אחרים חוסלו בשל אי-סדרים כספיים. "הכול התמקד במעקב אחר הכסף", נזכר אורי. "במסגרת המלחמה בטרור, הבנק הערבי היה כמו מערכת השמש - כל מערכת שמש שגילינו הובילה לכוכבים חדשים, לפלנטות חדשות וליקומים חדשים. הכסף היה בבסיס הכול".
אנליסטים ורואי חשבון חקירתיים, ועמם כמה מהחוקרים הטובים ביותר בשירות הביון הישראלי, יצרו תרשים של האנשים המסוכנים ביותר בחמאס, הכספים שהגיעו אליהם, והפיגועים שהכספים האלה מימנו. התברר שהבנק הערבי הוא המכנה המשותף. עד סתיו 2002 קישרו החוקרים חשבונות בסניפי הבנק לעשרות פיגועי התאבדות ופיגועים אחרים, בכלל זה הפיגועים בדולפינריום, בסבארו ובמלון פארק בנתניה.
הפיגוע ששכנע את דגן לפעול
אחד החשבונות היה שייך לאבראהים חאמד. חאמד, יליד 1965, היה קרוב משפחה הן של מנהיג החמאס, חאלד משעל, והן של מפקד חמאס ברמאללה. הוא נכלל ברשימת המבוקשים ביותר של ישראל מאז 1998. חאמד השחצן והמתנשא סירב להצטלם, והיה אחראי לתכנון פיגועי התאבדות רבים בזמן האינתיפאדה, בהם הפיגוע בקפה מומנט בירושלים ופיגוע ההתאבדות במועדון הסנוקר בראשון לציון, ש-15 בני אדם נרצחו בו. חאמד תכנן להצית את מאגר הדלק בפי גלילות, הקרוב לתל אביב. ניסיון השמדה כזה, כה קרוב לעיר המאוכלסת בצפיפות, היה מביא למותם של מאות אנשים, ואולי יותר.
בקיץ 2002 עלתה הצעה באחד מתאי הטרור של חאמד - כנופיית גנבים מסילואן שבמזרח ירושלים שנודעה בשם "כנופיית המוות" - לפוצץ את האוניברסיטה העברית. זמן מה קודם לכן קיבל התא של חאמד מתנה מהרשות הפלסטינית - שחרורו השרירותי של עבדאללה ברגותי, יצרן הפצצות הגדול של חמאס. הרשות הפלסטינית עצרה את ברגותי לבקשתן של ארצות הברית וישראל בשל חלקו בפיגוע בסבארו. אבל ערפאת כעס על הישראלים, והחליט לשחרר את ברגותי, המומחה לחומרי נפץ. התא של חאמד קיבל את הפצצה שהכין ברגותי, ומשך כספים מחשבונו בבנק הערבי, כדי לבצע פיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-31 ביולי 2002, זמן קצר אחרי אחת בצהריים, החריד פיצוץ עז את מזנון הסטודנטים העמוס שבבניין על שם פרנק סינטרה באוניברסיטה העברית בירושלים. הפצצה, שהורכבה מחומרי נפץ תוצרת בית, ממסמרים ומברגים, הוסתרה בתיק שהונח על שולחן, והופעלה בשלט רחוק. רוב הסטודנטים שבאו לאכול צהריים היו סטודנטים זרים שנרשמו לשיעורי עברית לפני תחילת הסמסטר, ולא הכירו את קמפיין הפרסום שמשטרת ישראל הפיצה זה שנים בטלוויזיה, ברדיו, על לוחות מודעות ובאוטובוסים: "אני יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת".
הפיצוץ הפך את המזנון על פיו, ואחרי ההדף הלוהט והתפזרות הרסיסים החדים עלה עשן שחור, מחניק וצורב. "מעוצמת הפיצוץ נשברו חלונות ודלתות זכוכית לרסיסים ונקרעו לוחות מהתקרה. ריח חזק של עשן ובשר חרוך ריחף באוויר", נזכר אחד העדים.
בפיגוע נרצחו תשעה בני אדם ונפצעו 100. חמישה אזרחים אמריקנים נמנו עם המתים: מרלה בנט מסן דייגו, צעירה נלהבת בת 24 שהתאהבה במדינת ישראל; בנג'מין בלושטיין, תקליטן היפ-הופ בן 25 שלמד הוראה; ודייוויד גריץ, סטודנט לפילוסופיה בן 25. נרצחו גם שתי עובדות של האוניברסיטה העברית: ג'ניס קולטר בת 36 ממסצ'וסטס ודינה קרטר בת 38 מצפון קרוליינה. אביה של קרטר נאלץ לזהות את בתו לפי טביעות אצבעותיה. 85 בני אדם נפצעו בפיצוץ.
הפיגוע, שנוסף לרשימה הגדלה והולכת של מתקפות עקובות מדם נגד אזרחים ישראלים, שכנע את מאיר דגן בנחיצותה של פעולה נחושה נגד הבנק הערבי.
"לכו לעזאזל"
מאיר דגן תמיד קיווה לנהוג במשפחת שומאן בכפפות של משי ולא באגרוף ברזל, עוד לפני שהתמנה לראש המוסד. הבנק של משפחת שומאן היה עמוד תווך בכלכלה הירדנית, וירדן הייתה במובנים רבים בעלת ברית אסטרטגית ואזורית של ישראל. ביום-יום נדרשה ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לעצור את הפיגועים, אבל היו לה גם אינטרסים ארוכי טווח עם ירדן, והם היו חשובים מהמציאות היום-יומית. לפעמים התקשתה יחידת צִלְצָל למצוא איזון בין האינטרסים השונים.
הקשר הדיפלומטי הישיר בין צִלְצָל לבין הבנק הערבי החל בפגישות פשוטות של אחד על אחד ב-2003 וב-2004. אורי ושי נשלחו לפגוש מנהלים של הבנק הערבי בסניפי הגדה המערבית ורצועת עזה, בדיוק כפי שנשלחו לפגוש את עדנאן הבנקאי. המפגשים היו לבביים, אבל רציניים. הם התנהלו בערבית. הישראלים הסבירו לאנשים שפגשו, שהמצב בלתי-נסבל, ושבנק שעושה עסקים עם הרשות הפלסטינית ועם בנקים ישראליים בכל מיני עסקאות שגרתיות ותמימות, לא יכול להמשיך לעשות עסקים עם מחבלים שאחראים לשפיכות דמים.
אחדים ממנהלי הסניפים הפגינו אהדה, אבל הסבירו שאין ביכולתם לעשות דבר; אחרי הכול, ההנהלה מכתיבה את מדיניות הבנק. מנהלים אחרים לא ראו באהדה את ניסיונות הכפייה של הישראלים. את התגובה שקיבלו שליחי צִלְצָל מבכירי הבנק הלא מרוצים ניתן היה לסכם במילים "לכו לעזאזל".
תגובה דומה התקבלה מסלאם פיאד, שר האוצר של הרשות הפלסטינית. פיאד, שלמד באוניברסיטה האמריקנית בביירות ועשה דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת טקסס באוסטין, עבד לפני כן כמנהל האזורי של הבנק הערבי בגדה המערבית וברצועת עזה. פיאד ידע היטב מהו מצבו הפיננסי של ערפאת; הוא הכיר היטב גם את החשבונות של חמאס שהתנהלו בבנק שלו.
"תראה לי את הכסף"
במובנים רבים היה הפיגוע באוניברסיטה העברית נקודת מפנה במערכה של צִלְצָל נגד הבנק הערבי. נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו' בוש גינה את הפיגוע בזעם רב והכריז: "ברור שיש רוצחים ששונאים את רעיון השלום, ולכן הם מוכנים להפיץ את שנאתם בכל מיני מקומות". אבל החשוב מכל, הטבח ההמוני שנפגעו בו גם אמריקנים, התיר טקטיקה חדשה במלחמה בכספי הטרור: מאבק במימון הטרור באמצעות מערכת המשפט האמריקנית.
פיגועי 11 בספטמבר הביאו ליצירתם של אמצעים משפטיים חדשים למלחמה בטרור, ובהם חוק הפטריוט מ-2001, שהרחיב את יכולתו של הממשל הפדרלי לעקוב אחר פעילותם הפיננסית של פושעים במסגרת חוק איסוף המודיעין הזר מ-1978. החקיקה החדשה נועדה למנוע מבנקים לשמש אפיק להלבנת כספים ולחלוקתם לישויות טרור ידועות. נאסר על מחבלים לפתוח חשבונות בבנקים שעשו עסקים עם ארצות הברית או בתוכה.
המבצע שכונה "תראה לי את הכסף" התמקד באיסוף מידע על חשבונות בנק ועל העברת כספים מלבנון, מסוריה ומאיראן לגדה המערבית ולרצועת עזה. מומחים ניתחו את המידע שנאסף, וחיברו את הנקודות. הם גילו שהכסף הועבר לבנק הערבי מהרפובליקה האסלאמית של איראן. הבנק הערבי היה שותף לפשע. הוא סייע ברציחתם של אמריקאים וישראלים.
לא זו אף זו, הוא הפר את החוקים האמריקנים כשניהל חשבונות של 11 טרוריסטים וארגוני טרור מוכרים ברחבי העולם, ובהם מייסד חמאס שייח' אחמד יאסין, דובר חמאס אוסאמה חמדאן, קרן ארץ הקודש, קרן אל-אקצא בגרמניה, אגודת אל-סלאח האסלאמית ואינטרפַּל בבריטניה.
מכל בכירי צִלְצָל אורי הוא שצבר הכי הרבה שעות טיסה. בהתחלה כשהיחידה פעלה בכפוף למטֶה ללוחמה בטרור, ומאוחר יותר בכפוף למועצה לביטחון לאומי, נבחר אורי ליצור קשרים עם האמריקנים. פעמים רבות נשלח לוושינגטון כדי להיפגש עם בכירי הממשל ולסגור את הברז, כלומר למנוע את זרימתם של מאות אלפי דולרים מדי חודש מקרן ארץ הקודש בטקסס לגדה המערבית ולרצועת עזה, כספים שנועדו לפעילות הצבאית של חמאס. מספר הטיסות הטרנס-אטלנטיות גדל לאחר שנחקק חוק המאבק בטרור. הצו הנשיאותי הרחיב במידה רבה את יכולתו של משרד האוצר האמריקני לרדוף אחר כספי הטרור, והוא הקפיא את נכסיהם הפיננסיים האמריקנים של מחבלים מוכרים ואסר לבצע עסקאות עם ארגונים, אנשים, תאגידים, מוסדות ללא כוונת רווח ובנקים שהיו בקשרים עם ארגוני טרור.
זמן קצר לאחר הוצאת הצו החל תת-שר האוצר לענייני טרור ומודיעין כלכלי, ג'ימי גורוליי, לחסום כספים החשודים בקשר לטרור. אבל בפגישות הגומלין השיחות על הבנק הערבי הן שעמדו בראש סדר העדיפויות.
דגן חשב על שתי מטרות כשהעלה את הבנק הערבי על הכוונת שלו. ראשית הוא קיווה לשכנע את מנהלי הבנק ואת חבר המנהלים שלו שלא לאפשר לארגוני טרור מוכרים בעולם לנהל חשבונות בבנק.
המטרה השנייה הייתה לייקר את העברות הכספים. אם העברות דרך הבנק - למעשה גישה לבנק - ייחסמו בפני ארגוני הטרור, יזרום הכסף בלית ברירה בערוצים אחרים - הברחות, חלפנים ופשע. שיטות אלה להעברת סכומי כסף גדולים מנקודה א' לנקודה ב' היו יעילות, אבל יקרות מאוד; החלפנים, כמובן, ידרשו תוספת גדולה יותר כדי להעביר מיליון דולר, אם ידעו שללקוח אין אפשרויות אחרות.
דגן ידע שהסיכון ייקר את כל העניין. כמו כן, העברת הכספים באמצעים אלה בלבד לא תמיד הצליחה. שומרי גבול מושחתים בירדן ובמצרים החרימו כספים; לחלק מההחרמות היו אחראים שירותי הביון הערביים שקיבלו מידע על כך מישראל. שומרי הגבול המצריים הבחינו בניסיונות הברחה מוגברים לאורך הגבול עם עזה ב-2002, לאחר שישראל סגרה חשבונות של כמה ממפקדי חמאס.
חיילי צה"ל החרימו לפעמים חבילות מזומנים גדולות שהגיעו מהצד השני של הגבול. היה מסוכן לעבור בגבול עם סכומים כאלה. דגן רצה שמיליון הדולרים ששייח' סעודי עשיר תרם לחמאס, ונועד למחבלים, יאבדו מערכם כשיחצו גבולות ואזורי קרב. דילול הכספים שזרמו לקופות הטרור פירושו פחות אלימות.
כישלונה של צִלְצָל במניעת תמיכתו המרומזת של הבנק הערבי בחמאס ובשאר ארגוני הטרור הפלסטיניים אילצה את דגן לחשוב על אפשרויות אחרות. כשדן באפשרויות אלה נהג לצטט את הפתגם הידוע: "אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר".
