לא הודעתי לממונים עלי ולא סיפרתי לאיש שאני יוצא לפעולה עם סיירת שקד. נדרשתי על ידי צה"ל, והקפדתי במשך כל הקריירה שלי, לצמצם ככל האפשר את מספר שותפי הסוד לפשיטות שהשתתפתי בהן בעומק שטחו של האויב. חששתי לסכן חיי לוחמים בפטפוט מיותר.
לפנות ערב לקחתי מכשיר הקלטה גדול ואיכותי מדגם נגרה ויצאתי לדרך. זה היה מכשיר כבד, יותר מארבעה קילוגרם משקלו, שהקליט על סלילים של סרט מגנטי ושימש את טכנאי קול ישראל באותה עת להקלטות איכותיות במיוחד, קונצרטים של מוזיקה קלאסית וכדומה. מאוחר יותר התברר לי עד כמה שיחק לי המזל בבחירת המכשיר הזה.
סמוך לחצות התייצבתי על המסלול בבסיס חיל האוויר חצרים, הסמוך לבאר שבע. פואד יצא לקראתי מבין ערימות החגורים, מכשירי הקשר, התחמושת והנשק. התחבקנו. "הולכים לפטרה?", שאלתי. "טסים לפטרה!", השיב, "אנחנו עוד לא יודעים אם יש שם מישהו, אבל למודיעין של הפיקוד הגיע מידע מכמה מקורות שהפתח גירש מפטרה את המשמר הלאומי (משמר הגבול) הירדני ואת שומרי העתיקות של האתר והקים שם בסיס. משם הוא שולח בלילות מחבלים למקש את דרך הפטרולים שלנו ולהפגיז את עין יהב וחצבה. המשימה שלנו היא לבצע מה שמכונה סיור אלים כדי לברר אם יש שם בכלל מחבלים, ואם כן כמה ואיפה הם מסתתרים. האתר גדול ואפשר להתברבר בו כמה ימים".
אחר כך, בתדריך שפואד נתן ללוחמים, הוא פירט את תוכנית הפשיטה: "כשיאיר הבוקר נטוס לשם בשני מסוקים: שישה כולל הכתב ואותי במסוק הראשון, ושבעה לוחמים במסוק מספר שניים; ננסה לראות מהאוויר באור יום אם יש שם מישהו; אם נזהה נוכחות של מחבלים נחזור לשטחנו בלי לנחות. אם לא נזהה תנועה חשודה, ננחת וננסה לבדוק אם הם בכלל נמצאים שם. כשנסיים נחזור למסוקים ונסתלק".
המסוקים היו אמורים להנחית אותנו בחצר צדדית, מוסתרת יחסית, של אחד הארמונות הנבטיים ולהסתלק מהשטח במהירות. הם אמורים היו לחזור לקחת אותנו כשפואד יקרא להם בקשר בסיום הסריקות. "אם באמת נמצא שהם שם", הוסיף פואד, "אריק יתַגבר אותנו בעוד פלוגה או שתיים, ואז נפשוט בעוד כמה ימים ונטהר את השטח באופן יסודי".
מנימת קולו של פואד הסקתי שהוא מפקפק במהימנות המודיעין ואינו מאמין שנמצא בפטרה מחבלים. אחרי התדריך הוא לקח אותי הצדה. "בכל מקרה, נעשה טיול קטן לפטרה. ננחת שם מוקדם בבוקר, לפני שחיילי המשמר הלאומי והשומרים מגיעים לאתר הארכיאולוגי מהמחנה הסמוך, ואף אחד לא יפריע לנו. עוד תראה כמה יפה שם".
כמה מהלוחמים סיפרו לי שכבר ביקרו בפטרה בנסיבות דומות ושמעולם לא פגשו שם מחבלים. היו שטענו כי "הפטרולים האלימים" האלה, שפואד יזם ושרון אישר, היו בעצם רק תירוץ ותואנה עבורו ועבור קציני ולוחמי הסיירת לטייל בקניונים ובאתרים המדהימים שהרי אדום בירדן מזמנים לתייר.
לפנות בוקר הגיחו המסוקים מהוואדי בטיסה נמוכה ונחתו ללא אורות. היו אלה מסוקי UH1 בעלי מנוע אחד ורוטור עם שני להבים. המסוקים הללו, מתוצרת חברת "בל" האמריקאית, נכנסו לשימוש מבצעי ב-1959 ואלינו הם הגיעו מעודפי הצבא האמריקאי שבווייטנאם. בתוך פחות מדקתיים מרגע שהמגלשים נגעו בקרקע כבר היינו בתוכם, והם המריאו מזרחה לעבר הרי אדום, כמעט מלחכים את פני הקרקע.
היינו במרחק של פחות מ-200 מטרים מהם, עדיין באוויר, כמו ברווזים במטווח. רשף הירי הברור והעז העיד ששוכני הארמון, חיילי המשמר הלאומי הירדני או מחבלים, יורים עלינו במקלעים כבדים; לפחות עשר מכונות ירייה באותו זמן
את חגורות הבטיחות הידקנו ונעלנו כשהיינו כבר באוויר. רוח מקפיאה של ינואר נשבה מבעד לדלתות הפתוחות לרווחה שמשני עברי המסוק. רעדנו ספק מקור ספק מהאדרנלין של טרם קרב. מתיישבי נאות הכיכר היו עדיין במיטותיהם כשהמסוקים שחלפו נמוך מעליהם העירו אותם. על רקע הילת השחר העולה, מבעד לשמשת תא הטייס ראינו את הצללית השחורה של הרי אדום קרבה במהירות. קברניט המסוק שלנו, סגן-אלוף יגאל מור, אמר לפואד בקשר הפנים "תחזיקו חזק", ונסק בחדות כלפי מעלה. קיבתי שקעה כלפי מטה, ובעודי מתאמץ שלא להקיא, היינו כבר עמוק מעל המדבר של דרום ירדן, כמה עשרות קילומטרים מצפון לפטרה.
הבוקר היה יפה וצלול. השמים היו כחולים חיוורים ללא ענן, והשמש שעלתה העניקה לנו אשליה של חמימות למרות הרוח הקפואה שנשבה מבעד לדלתות הפתוחות לרווחה כנהוג בטיסת סער קרבית. נתיב הטיסה תוכנן באופן שלא יעבור מעל מוצבי המשמר הלאומי הירדני ובאופן שהמחבלים, אם הם אכן נמצאים בפטרה, לא יראו ולא ישמעו אותנו עד שנהיה ממש מעליהם. לכן המשכנו לטוס מזרחה ודרומה, לעומק השטח הירדני, ואז פנינו וחזרנו מערבה, היישר לעבר ואדי מוסא. השמש הייתה בגבינו וסנוורה את מי שיצא זה עתה מהארמונות האפלים והיה מביט מעלה כדי לנסות ולהבין מאין מגיע הרעש.
המסוק החל להנמיך באיטיות כשהמסוק השני מרחף בגובה ומחפה עליו. לימיני וגם במסוק שמעלינו ישב איש חיל האוויר מאחורי ההדק דמוי הפרפר של מקלע כבד, מוכן להשיב אש. הלוחמים, שלושה בכל צד משני עברי המסוק, החזיקו בנשקם כשהוא מכוון החוצה, דרוך ונצור; הם ישבו חגורים, פניהם אל הדלת הפתוחה, מוכנים לפתוח את סוגר חגורת הבטיחות ולזנק החוצה כשהמסוק ייגע בקרקע או ירחף כמה עשרות סנטימטרים מעליה.
בדופן ימין של המסוק המוביל, מול הפתח, ישב פואד מאחורי כיסא הקברניט, מימינו ישבתי אני, ומימיני המכונאי המוטס, ששימש גם מקלען. על מושב יחיד שבאמצע המסוק ישב חובש, פניו אל כיוון הטיסה. מול הדלת הפתוחה, בדופן שמאל, ישבו שלושה לוחמים.
פואד רכן כלפי מטה, פלג גופו העליון מחוץ למסוק, כדי להיטיב לראות את השטח שמתחתינו. המיקרופון היה צמוד לפיו. "אין שם שום תזוזה", שמעתי אותו אומר בקשר הפנים לטייסים, "תשנה זווית ותנמיך קצת". המסוק נטה קלות על צדו והנמיך לאיטו במסלול מעגלי. "אנחנו מעל הארמון שהראית לי בתצ"א" (תצלום אוויר), הוא הודיע לאריאל שרון בקשר.
עכשיו ראיתי גם אני את הארמון החצוב בקיר הסלע האדום. בקומה התחתונה הייתה מבואת הכניסה מערוץ הוואדי ומעליה שתי קומות של חלונות מעוטרים במשקופים בסגנון הלניסטי. הייתי מוקסם, מתקשה להאמין שאני נמצא במרחק נגיעה ממושא של אחת מהפנטזיות של ילדותי. פואד ביקש מהטייס לנחות במרכז החצר החולית של הארמון. המתחם כולו היה עדיין אפוף אפלולית של שחר. אחר כך הורה למסוק מספר 2 להנמיך קצת אבל להישאר בגובה, מול ומעל פתחי הארמון, כדי לחפות על הנחיתה.
"ברגע שאגיד לך תהיה מוכן לנחות ולפרוק", אמר פואד לטייס המסוק השני. הפעלתי את מכשיר ההקלטה. ראיתי שהסליל המגנטי מסתובב ואת מחט הדציבלים נעה בקצב ה"פק פק פק" שהשמיע הרוטור של המסוק. מכשיר ההקלטה הגדול, העשוי מתכת, היה מונח על המושב ביני לבין המקלען.
אחזתי במיקרופון ותיארתי את מה שרואות עיניי. היינו מטרים ספורים מן הקרקע, קצת מתחת לחלונות הקומה השנייה של הארמון הנבטי, כששמעתי סדרה של קולות נפץ לא עזים במיוחד, שבאו תכופים בזה אחר זה. לא ייחסתי לכך חשיבות. הרעש שמשמיעים להבי הרוטור משתנה כשהמסוק מתמרן באוויר. המשכתי לדבר, מצמיד לשפתַי את רשת המתכת שחיפתה על המיקרופון הכיווני... אלא שפתאום ראיתי הבזק אש היישר מתוך החלל האפל של חלון הארמון. אחר כך אחד ועוד אחד. אחר כך גם מהחלון השני והשלישי ומהפתח שלמטה.
"דוקטור, תגיד לי רק אם עוד יהיו לי ילדים", אמרתי לו בטון שהיה מבודח רק למחצה. "תכף נראה", הוא השיב במבטא צרפתי כבד. "אל תדאג, אתה תהיה אבא", הוא אמר אחרי שבדק אותי ביסודיות
היינו במרחק של פחות מ-200 מטרים מהם, עדיין באוויר, כמו ברווזים במטווח. רשף הירי הברור והעז העיד ששוכני הארמון, חיילי המשמר הלאומי הירדני או מחבלים, יורים עלינו במקלעים כבדים; צרורות ארוכים של לפחות עשר מכונות ירייה באותו זמן. נראה היה שהמחבלים ידעו למה לצפות ותכננו היטב את קבלת הפנים שהכינו לנו. אני מניח שהם הפיקו לקחים מה"ביקורים" הקודמים של סיירת שקד במקום. אותם סיורים אלימים, שהתבצעו לא מפני שהיה מודיעין והיה צריך לבדוק אותו, אלא מפני שהחבר'ה, ובהם גם פואד, לא עמדו בפני פיתויי מיתוס "הסלע האדום" והאווירה הפלמ"חניקית ששררה אז ביחידה, לטוב ולרע.
זו הייתה אחת מאותן פעמים נדירות שבהן הייתי משוכנע שזה הסוף. אתה מרחף באוויר בכלי טיס כבד ואיטי, במרחק מאות מטרים ספורים בלבד מלפחות עשרה קנים שיורקים לעברך אש, ואפילו שאתה בהלם מהסיטואציה אתה מבין בבהירות אכזרית את מלוא משמעותה. תחמושת המקלע, שהייתה מאוחסנת אי שם מאחוריי, התחילה להתפוצץ. משמאלי ראיתי את פואד מכווץ קדימה, אוחז בקרסולו. קת המתכת של הקלצ'ניקוב שהחזיק בידו האחרת הייתה מעוותת ומעוכה.
פניתי ימינה לראות מדוע מקלען ה 0.5 הכבד שלימיני אינו משיב אש. המכונאי המוטס, איש חיל האוויר, ישב ללא תנועה כמו נציב מלח, פניו אפורות כצבע הסרבל שלבש, ואני זוכר שפרקי אגודליו שנחו על ההדק דמוי הפרפר של ה 0.5 היו לבנים. אבל קנה המקלע היה שמוט מעט כלפי מטה ודומם.
באוזניות שמעתי את פואד צועק, "למה אתה לא יורה?". שתיקה. "מכונאי מוטס, תלחץ על ההדק ותירה!", שואג פואד בקשר הפנים. אין מענה ואין ירי. פואד מורה למסוק השני להנמיך ולירות בכל הכלים אל חלונות הארמון.
המסוק צלל ופנה ימינה על צדו. כיווצתי את גופי, מוכן לחבטה כשהמסוק יתרסק אל הקרקע. את יד שמאל שלי החזקתי על מנעול חגורת הבטיחות, שהצמידה אותי למושב, כדי שאוכל להימלט החוצה. אבל לקברניט, יגאל מור, היו תוכניות אחרות. במקום לנסות להסתובב ולברוח מערבה בערוץ הוואדי, הוא סובב את חרטום המסוק היישר אל חזית הארמון ומול האש שנורתה מחלונותיו. המסוק נטה קדימה וטס היישר אל הקיר ואל חלונות הארמון, כאילו רצה להתנפץ אליהם.
מבעד לשמשת תא הטייס ראיתי באימה את קיר הסלע קרב במהירות, ואז משך יגאל מור את הקולקטור בכל הכוח. המנוע הישן, שבדרך נס לא נפגע, רעד ממאמץ אבל עשה את העבודה. המסוק טיפס מעלה כמו מעלית. בתוך שניות היינו מחוץ לערוץ הוואדי ומחוץ לשדה האש של המקלעים. מור הטיס את המסוק מזרחה, לכיוון שממנו באנו, אל אזור מדברי שומם בהרי אדום, שממנו לא נשקפה לנו סכנה.
שרון, שהיה בחפ"ק, הבין שיצאנו מכלל סכנה וביקש מפואד תמונת מצב. "יש שם כוח די גדול, אני יכול להמשיך במשימה אבל זה גבולי. אין לי מספיק לוחמים לבצע את טיהור הארמונות. להחלטתך". כעת ראיתי דם נוטף מבין אצבעות ידו של פואד שאחזה בקרסולו, אבל הוא לא הזכיר אפילו במילה אחת את העובדה שנפצע.
שרון לא ענה מיד. פואד פנה בקשר אל מפקד המסוק השני ושאל אם הם בסדר. "הכול בסדר, אנחנו מאחוריכם ומעליכם". "תרד נמוך", אמר פואד. שרון עולה בקשר: "עשית את שלך", הוא אומר לפואד, "עכשיו אנחנו יודעים שהמנוולים שם. המשך יבוא". שרון הוסיף את מילת הקוד, שמשמעותה הוראה לכוח להתקפל ולחזור לשטחנו.
בדקתי את מכשיר הנגרה הגדול שהבאתי עמי. הוא היה מונח לצדי פתוח כמו פרח, מעטה העור של המכשיר קרוע, המתכת מעוקמת וסלילי ההקלטה שבורים ונראים כמו יצירת אמנות של תומרקין. איש חיל האוויר, המקלען, עדיין ישב קצת כפוף אבל בלי נוע ואצבעותיו על הדק המק"כ; הוא לא נפגע, ככל שיכולתי לראות. ואז הבנתי: המתכת העבה של מכשיר ההקלטה השווייצרי עצרה צרור, שכנראה היה הורג את איש חיל האוויר או לפחות פוצע אותו אנושות. עכשיו גם הבנתי שהמקלען, בשניות הראשונות להיתקלות, לקה בהלם קרב ולכן גם לא השיב אש.
בחנתי שוב את הנגרה שלצדי, ולפתע ראיתי כתם כהה מתפשט על מכנסיי באזור המפשעה. זה היה מביך. חשבתי שהרטבתי מפחד. אני יודע שזה אנושי וזה קורה, אבל התביישתי. הכתם הכהה הלך וגדל, הלך והתפשט, ואז הבחנתי בנוזל אדום סמיך שזולג ממכנסי ומרטיב את המושב. לא הרגשתי שום כאב. "פציעה מוזרה", חשבתי. אולי נשרטתי ולא הרגשתי.
המסוקים חזרו לשטחנו כשהם טסים נמוך בנתיב ארוך ומפותל כדי שלא לספוג אש נוספת מן הקרקע. יגאל מור אמר שהוא רואה הבהקי ירי מהקרקע, אבל לדבריו זה היה ירי מנשק קל שלא היה מסוגל לפגוע בנו. בינתיים לא הרגשתי כאב. אחר כך הסביר לי הרופא שהשרירים המכווצים במקום הפגיעה וקצות העצבים שנפגעו הקהו את התחושה מיד אחרי שנפגעתי. אבל כעבור כעשר דקות התחלתי להרגיש כאב חותך בשתי ירכַי. גם הדימום גבר. חשבתי שצריך לעצור את הדם, אבל מאחר שחגורת הבטיחות הצמידה אותי לספסל ודלת המסוק הייתה פתוחה, לא יכולתי לעשות דבר אלא רק לחכות שננחת.
מצבו של פואד היה כמצבי. החובש במושב שבמרכז המסוק ניסה להגיע אל פואד ואליי כדי לחבוש אותנו, אבל המקום היה צר מדי, הדלת פתוחה, והייתה סכנה מוחשית שהוא ייפול מהמסוק לפני שיצליח לשים עלינו אפילו פלסטר אחד. פואד נבח, "שב ואל תזוז!". הבחור קצת נעלב, אבל חזר למקומו. פואד שאל את יגאל מור אם לא כדאי שננחת, ומור אמר, "לא כעת. הירדנים עלולים להזניק את חיל האוויר שלהם כדי לפגוע בנו. עדיף שנטוס ישר ומהר ככל האפשר לעין יהב, שם יש בית חולים שדה ושם גם תקבלו טיפול כמו שצריך".
הסיור האלים לפטרה נחשב למבצע בסיווג סודי ביותר ולכן, כשנודע לבכירי מחלקת ביטחון שדה באמ"ן ולדובר צה"ל שכתב קול ישראל השתתף במבצע בלי אישור וגם העז להיפצע, הם דרשו חקירת מצ"ח
החובש הוציא שתי סירטות מורפיום, מין שפופרות קטנות שמחט בצדן, שנועדו לשכך כאבים, ותקע אחת בזרועו של פואד ואחת בזרועי. היה כיף. כלומר, לא מיד, אבל אחרי כמה דקות התחיל להיות לי נעים, וכשנחתנו ליד בית החולים שדה, שהוקם עבור המבצע ליד קיבוץ עין יהב, כבר הייתי ממש במצב ברוח מרומם. אמרתי, "אל תדאגו, אני יכול לרדת לבד", אבל כמה חיילים פרסו אלונקה ליד מגלש המסוק, ובטון עצבני אמרו לי, "תפסיק להפריע לטפל בך". כשפתחו את חגורת הבטיחות והורידו אותי לאלונקה, ראיתי את תחתית המסוק מנוקבת ככברה. גם בלהבי הרוטור היו כמה פגיעות, אבל הם לא נשברו. עד עכשיו איני מבין איך כלי הטיס הזה המשיך לטוס.
הכניסו אותי לאוהל תחנת האיסוף הגדודית. "אתה צריך לברך 'הגומל'", אמר לי ג'ינג'י בחלוק לבן עם סטטוסקופ על הצוואר, שלקח מספריים והתחיל לגזור את מכנסי.
"דוקטור, תגיד לי רק אם עוד יהיו לי ילדים", אמרתי לו בטון שהיה מבודח רק למחצה. "תכף נראה", הוא השיב במבטא צרפתי כבד. "אל תדאג, אתה תהיה אבא", הוא אמר אחרי שבדק אותי ביסודיות. "גם העצם לא נפגעה, רק השרירים", הוסיף מיד. סירטת המורפיום הנוספת, שהחובש תקע לי קצת לפני הנחיתה וגם הדיאגנוזה המרגיעה במבטא הצרפתי, עשו את שלהן. פטפטתי והחלפתי חוויות עם פואד, ששכב לידי ומצבו היה כמצבי, מה שמוגדר פצוע בינוני.
ביקשתי שיביאו לי את הנגרה המפוצצת. ידעתי שמכשיר הקלטה כזה עולה כמה אלפי דולרים ולא רציתי להסתכסך עם מנהל המחסן הטכני של קול ישראל. מכשיר ההקלטה הזה השתמר באורח פלא במשך עשרות שנים, והוא עדיין מוצג לראווה במוזיאון השידור של התאגיד.
אחרי שהרופא הג'ינג'י עצר את הדם וחבש אותנו, העלו אותנו למסוק נוסף שבא מהצפון והטיסו אותנו לבית החולים סורוקה שבבאר שבע, היישר אל שולחן הניתוחים. כשהתעוררתי מההרדמה הראה לי הכירורג שניתח אותי את שלושת הקליעים הגדולים שהוציא מירכַי. קצין המודיעין של הפיקוד שמח לזהות אותם כתחמושת למקלע כבד מתוצרת סובייטית. למשמר הלאומי הירדני היה נשק מתוצרת מערבית בלבד, והעובדה שהקליעים שפגעו בנו היו מתוצרת סובייטית הייתה אישור למידע שהצליח קצין המודיעין לאסוף לפני המבצע ולהערכתו כי פטרה הפכה לבסיס של המחבלים הפלסטינים.
מה שקרה אחר כך היה נעים עוד פחות. הסיור האלים לפטרה נחשב למבצע בסיווג סודי ביותר ולכן, כשנודע לבכירי מחלקת ביטחון שדה באמ"ן ולדובר צה"ל שכתב קול ישראל השתתף במבצע בלי אישור וגם העז להיפצע, הם דרשו חקירת מצ"ח. אריאל שרון, שמסיבות מובנות לא רצה בחקירה הזאת, הפעיל את השפעתו וסיכל את המזימה. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן מינה אלוף הפיקוד את ראש המטה שלו, תת-אלוף אשר לוי, להיות קצין חוקר של הפרשה. לוי, כמצופה ממנו, בא לבית החולים ותיחקר במשך שעות ארוכות ובפנים חמורות את פואד ואותי, אבל בסוף הסתכמו מסקנותיו בנזיפת אלוף לפואד, לא לתיק האישי, ובהוראה לדובר צה"ל להקפיד על משמעת בקרב אנשי התקשורת, תוך איום בסנקציות על קול ישראל, אם תהיה הפרה נוספת מסוג זה.
כעבור חודשיים הכול היה כלא היה. מלחמת ההתשה נמשכה, פואד חזר לפקד על סיירת שקד ואני המשכתי להתרוצץ בין הבקעה, לתעלה ולרמה וחוזר חלילה.
כאדם וכעיתונאי, כמעט כל מה שאני יודע היום על מלחמות א-סימטריות ועל בני אדם תחת אש, למדתי במלחמת ההתשה. זו הייתה טבילת האש הראשונה והממושכת ביותר שלי כעיתונאי. שלוש שנים התרוצצתי מחזית לחזית והייתי צריך להזכיר לעצמי מדי פעם מתי אני מסקר עבור קול ישראל מרדף אחרי מחבלים בבקעה ומתי אני איש מילואים שמפקד על מוצב באותו אזור. היו כמה מקרים שבהם, באותו יום ממש, ירדתי בבוקר מירושלים לסקר קרב אש בתעלה ובלילה חזרתי הביתה מהערבה.
ה"ניו ג'ורנליזם" היה אמנם כבר תופעה מבוססת בעיתונות האמריקאית בתקופה ההיא, אבל אלינו הוא עדיין לא הגיע. המנטורים שלי ברשות השידור היו כולם אנשי הבי-בי-סי לשעבר, והם הטמיעו בנו, הצעירים, את סגנון הדיווח הענייני, המאופק, שהעדיף תמיד את האנדרסטייטמנט, בעוד ה"אני" האישי והעיתונאי נדחק הצדה. כך, למשל, כתבי טלוויזיה, שהרבו להתייצב לסטנד-אפ מול המצלמה בכתבותיהם, היו מושא ללעג לפחות בקרב הברנז'ה.
במלחמת ההתשה למדנו כי הניצחון המוחץ של צה"ל בששת הימים לא הצליח להרתיע את המצרים, הפלסטינים והירדנים מלצאת למלחמה נוספת. מצרים וירדן הסכימו לשלום רק אחרי תבוסה נוספת
הבון טון ברדיו ואחר כך בטלוויזיה היה סגנון מאופק מאוד, שבו הכתב המדווח מצניע עד כמה שאפשר את עצמו, ומתמקד בנושאי ובמושאי הסיקור. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן, גם כשנקלעתי במהלך עבודתי העיתונאית לסיטואציות מאוד לא פשוטות מבחינה רגשית, לא שיתפתי בהן את המאזינים או הצופים. בה בשעה סיפרתי בהרחבה על פרצי רגשות של אנשים אחרים שהייתי איתם באותן סיטואציות.
כשראיינו אותי על עבודתי ככתב צבאי, הדגשתי תמיד שתפקידי הוא "להיות צינור שדרכו האֵם בבית תדע ותבין מה בנה עושה בחזית", וחס וחלילה שאני אהיה נושא הכתבה. את הסיפוק לאגו שאבתי מהאנשים, חברים, עמיתים למקצוע ואנשי צבא שהיו בסביבתי הקרובה. רובם ידעו להעריך דיווחים מהשטח שבו קורים הדברים ואת העובדה שהייתי שם עם החיילים לעתים תכופות תחת אש. "לדווח מבית סוקולוב בתל אביב" היה ביטוי גנאי בעיניי.
במישור הלאומי המלחמה הזו, שרק כמה עשורים אחרי שהסתיימה הכירה בה מדינת ישראל רשמית כאחת ממלחמות ישראל, גבתה את חייהם של 968 אזרחים וחיילים ישראלים; 3,730 אזרחים וחיילים ישראלים נפצעו. הכישלונות והמחדלים שאירעו במהלכה, ובעיקר "המסגרות השחורות" שהופיעו כמעט מדי יום בעיתונים, גרמו לכך שהתקשורת ויוצרי התרבות נעשו ביקורתיים ונשכניים כלפי השלטון, יותר מאי פעם בעבר. המחזה "מלכת אמבטיה", למשל, הציג את גולדה מאיר, גברת הברזל הישראלית, באור נלעג ובסרקזם נוקב.
תופעה זו סימנה את תחילת ההתפכחות מאופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים; אותה אופוריה החדירה בישראל ובישראלים ביטחון עצמי מופרך ואמונה מופרזת ביכולתנו להתמודד צבאית עם כל איום, והעניקה למפקדים הבכירים בצה"ל, לאלופים, מעמד של אלילים אפופי הילה.
במלחמת ההתשה למדנו כי הניצחון המוחץ של צה"ל בששת הימים לא הצליח להרתיע את המצרים, הפלסטינים והירדנים מלצאת למלחמה נוספת נגד ישראל. מצרים וירדן הסכימו לחתום על הסכם שלום עם ישראל רק אחרי תבוסה נוספת של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים. הפלסטינים בגדה ובעזה, והציר השיעי הרדיקלי בהנהגת איראן חיזבאללה בלבנון, המשטר בדמשק ומשמרות המהפכה באיראן, עדיין לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל ונלחמים בנו ללא הרף.
האם המסקנה היא שלנצח נאכל חרב, או שמא אפשר להגיע באמצעות משא ומתן להסדרה יציבה ומאריכת ימים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי? ואולי ניאלץ לעבור עוד מלחמת גוג ומגוג עתירת הרוגים, פצועים והרס ונצטרך לסגת משטחים שכעת הם בידינו, לפני שהערבים והמוסלמים יקבלו את קיומנו באזור כעובדה מוגמרת שאין לערער עליה, כפי שקרה עם ירדן ומצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים ועם איחוד האמירויות ב 2020.
כך או כך, לי אין ספק שנשרוד. מדינת ישראל היא עובדה קיימת כל עוד נצליח לשמר את המוטיבציה להילחם על קיומנו ועל מקומנו באזור, וככל שנהיה מוכנים לשלם את המחיר הכבד שיידרש מאיתנו. אבל לשם כך צריך שישראל תמשיך להיות מדינת חוק דמוקרטית, יהודית וליברלית. הווה אומר, מקום תחת השמש, שראוי למסור בעבורו את הנפש. אם התנאי הזה לא יתקיים, עלולה להתרגש עלינו, חלילה, קטסטרופה בממדים שאיש אינו מהין לחזות.
- לרכישת הספר "חי במלחמה" של רון בן ישי - לחצו כאן
