הביטו היטב סביבכם וחפשו אותם, את הלוחמים המצולקים והמיוסרים שמסתובבים בינינו, ויש רבים כאלו. הם לפעמים ההורים שלנו, לעיתים האחים, קרובי משפחה או חברים. פיזית הם חזרו משם, מהמלחמות, מתופת הקרב והאש, אבל הם כבר לא אותם האנשים.
מראות המלחמה ומוראותיה, הפציעות והחיכוך האינטנסיבי במוות, גבו חלק מגופם ולעיתים גם חלק מנשמתם.
אספר כאן על אחד מהם, שהיה קרוב אליי במיוחד, שהיה הדמות לחיקוי עבורי בצעירותי, שתמיד הערצתי את הפטריוטיות, את המסירות העצומה, ובעיקר את הצניעות שאפיינו אותו.
דורון, אחי הבכור והיחיד, נולד שלושה חודשים לאחר שקמה מדינת ישראל. דורון היה יפה תואר, חכם, בעל ידי זהב, גדל מילדותו עם אהבה עצומה למכונות. הוא חלם להיות טנקיסט והתגייס לשריון ב-1966. כטנקיסט צעיר הספיק להשתתף בפעולת סמוע, בהמשך נלחם במלחמת ששת הימים בחטיבה 7 המיתולוגית של שמואל גורודיש, וב-1968 השתתף כקצין בחטיבה 7 בפעולת "תופת", היא מבצע כראמה.
דורון דיבר על פעולת כראמה כמבצע שהיה אמור להדליק כבר ב-1968 נורות אזהרה לגבי מוכנות צה"ל והאווירה בצבא לקראת יום הכיפורים 1973. הפעולה הייתה קצרה יחסית, אולם הלחימה במהלכה הייתה מאוד אינטנסיבית. תותחן הטנק של דורון, סמל יוסף ורובל, קיבל את אות המופת על השמדת שמונה טנקים ירדניים בפעולה, חלקם מטווחים מאוד קרובים.
דורון נפצע בפניו, בלסת, בצוואר וספג רסיסים רבים, ביניהם מהכוונת האופטית של הטנק, בכל פלג הגוף העליון שלו. הקרב נמשך, ובשל האש הארטילרית הכבדה אי אפשר היה לפנות אותו
ביום הכיפורים 1973 דורון היה מ"מ מילואים בגדוד 39, גדוד המילואים של חטיבה 188. המג"ד, סא"ל יואב וספי, הבין עד כמה המצב ברמת הגולן חמור. הוא החליט שלא להמתין לכל הגדוד ויצא בראש כמה טנקים שהספיקו להצטייד חלקית ובהם הטנק עליו פיקד דורון, בנסיעה על השרשראות מצומת גולני, דרך טבריה לכיוון גשר אריק ומשם לכיוון גמלא. בדרכם לרמת הגולן התברר למפקדי הגדוד כי חטיבה 188, אותה היו אמורים לתגבר, נכתשה כמעט לחלוטין בקרב הרואי, במהלכו האטה ככל יכולתה את הכוחות הסוריים העדיפים.
דורון היה בין הטנקים שהובילו את הגדוד בימי המלחמה הראשונים, כאשר הם נלחמים בטנקים סוריים, בחי"ר ובקומנדו הסורי, ובמקביל סופגים אש ארטילרית כבדה וטילי סאגר. המפקדים, במופת של דוגמה אישית, הסתערו בראש הכוחות: דורון, שהיה מפקד מחלקה, נפצע ב-9 באוקטובר 1973 בשעות אחר הצהריים. יום למחרת נהרג מפקד הפלוגה שלו, רס"ן יוסף שריג ז"ל, שקיבל את עיטור אות המופת לאחר מותו. שבוע מאוחר יותר נהרג מפקד הגדוד של דורון, סא"ל יואב וספי ז"ל, איש יסוד המעלה, בתל כודנה. יואב קיבל את עיטור העוז לאחר מותו. דורון שיבח תמיד את אומץ ליבם של וספי ושריג והדגיש כי מעבר לכל היו "בני אדם" טובים.
כשנפצע, היה דורון בכוח החוד שהוביל את הגדוד. "קשה לתאר את כמות הארטילריה שירדה עלינו", הוא סיפר לי לימים, כשאני נמצא ברמת הגולן במקום המשוער בו התחולל הקרב - ואילו הוא כבר מרותק למיטתו בבית.
"רוב הנפגעים שלנו היו מפגיעות ארטילריה בטנקים. הייתי ראשון, והייתה נקודה של מעבר הכרחי שלא ניתן לעקיפה. לשם הם ריכזו את הירי. כשניסיתי לעבור תוך כדי תצפית עם המשקפת שהתפוררה מהפגיעה והצילה את עיניי, חטפתי פגיעה ישירה, כנראה ממרגמה. פריסקופ כוונת התותחן עם כל המנגנון נעקר מתקרת הצריח וירד על ברכי התותחן. אני זוכר שנפלתי פנימה כשכל הציוד האופטי החיצוני של כיפת המפקד התרסק. כשחזרה אליי ההכרה הבנתי שמשהו בלסת לא מתפקד והתותחן נכנס להלם, צורח לי: "תראה מה קרה לך בלסת. אני זוכר שבקשר מישהו צעק 'דיסקין נפגע'. למזלי, כראמה הייתה הכנה 'טובה' לגיהינום ארטילרי...".
דורון נפצע בפניו, בלסת, בצוואר וספג רסיסים רבים, ביניהם מהכוונת האופטית של הטנק, בכל פלג הגוף העליון שלו. הקרב נמשך, ובשל האש הארטילרית הכבדה אי אפשר היה לפנות אותו. לגדוד לא היה תאג"ד באותם ימים ראשונים של המלחמה, ובמהלכם היו פצועים שדיממו למוות כי לא יכלו לקבל טיפול רפואי. דורון החליט למרות מצבו לנסות לצעוד רגלית לכיוון מערב כשהוא חבוש ומדמם, והלסת שנפגעה קשות מקובעת עם תחבושת, בתקווה שיפגוש כוח שיוכל לפנות אותו.
בעודו צועד פצוע ומטושטש נתקל למרבה המזל בסיור של פיקוד צפון שנשלח לשטח על מנת לנסות ולהבין את תמונת הקרב, ובו היה קצין שהיה פקוד שלו בעבר. אותו קצין הצליח לזהות את דורון ועזר לפנות אותו. דורון הגיע בסופו של דבר לבית חולים פוריה ליד טבריה, שם עבר ניתוחים לטיפול בפציעה בפנים ובלסת.
חודשים ארוכים נמשכה ההחלמה, כשלסתותיו של דורון מקובעות והוא אוכל ושותה דרך קשית. אולם דווקא הפגיעה הקשה בלסת בסופו של דבר הייתה הפחות חמורה לטווח הארוך.
למרות הפציעה המורכבת חזר דורון והתנדב למילואים קרביים. הוא הצטרף לגדודי המודיעין שהוקמו לפני מלחמת לבנון הראשונה, שירת בלבנון במלחמה וישב במוצבים ברצועת הביטחון בהמשך. במילואים האחרונים שלו, בשנת 2000, כמה חודשים לפני הנסיגה מרצועת הביטחון, השיירה בה נסע נפגעה ממטען צד ליד כאוכבא. דורון, כבר בן 52, עזר לפנות פצועים בגיל של ילדיו. לאחר מכן סיים עם המילואים.
בתיה אשתו בעיניי היא הגיבורה "האלמונית" של הסיפור העצוב הזה. היא שליוותה באהבה ובמסירות אינסופית את דורון במשך למעלה מ-50 שנה. כשדורון נפצע ב-1973 היא הייתה בחודש השמיני להיריון
דורון איבד עם השנים חברים רבים שנלחמו עימו. הוא איבד גם את התמימות, את החדווה, וכמו רבים מבני דורו שנלחמו במלחמת יום הכיפורים הוא איבד גם את האמון בהנהגה.
הגוף של דורון הלך ונשחק כתוצאה מהפציעות, מהרסיסים שספג בכל גופו, וגם מהניתוחים הרבים שעבר במהלך השנים בידיים, בגב ובעמוד השדרה.
כל כך עצוב היה לראותו הולך ודועך בשנים האחרונות. הכאבים שהלכו והתגברו גרמו לדורון להיות מרותק רוב הזמן למיטתו, תוך שהוא מתייסר על הסבל שהוא גורם למשפחה ולבתיה (בתיק) אשתו.
בתיק בעיניי היא הגיבורה "האלמונית" של הסיפור העצוב הזה. היא שליוותה באהבה ובמסירות אינסופית את דורון במשך למעלה מ-50 שנה. כשדורון נפצע ב-1973 היא הייתה בחודש השמיני להיריון וטיפלה בדורון המאושפז בבית החולים. לאורך כל השנים הייתה עם דורון באינספור אשפוזים, ניתוחים, אצל רופאים מומחים ובכל מיני טיפולים ולא עזבה אותו לרגע אחד. בתיה ניסתה לעזור לדורון להיאחז בחיים גם ברגעים שהכאבים גרמו לו לאבד כל תקווה ואת הרצון להמשיך לחיות.
אולם ההידרדרות במצבו הגופני, ובעיקר הכאבים המייסרים ותחושת השריפה שחש בגופו, הלכו והחמירו. דורון התקשה לדבר, לא רצה כמעט לפגוש חברים, התקשה לשהות זמן רב עם הנכדים וניסה לשרוד את הכאב המאכל את גופו ונשמתו יותר ויותר. בשנתיים האחרונות הוא חזר ואמר לכולנו שאינו רוצה לחיות חיים כאלו, שאינו רוצה בשום אופן להגיע למצב סיעודי ושאינו יכול לראות את המשפחה, ובמיוחד את בתיק, מתייסרת כל כך. דורון ביקש ש"נאפשר לו" למות תוך שהוא שומר על כבודו.
שוב ושוב ניסינו למצוא תרופה, רופא, טיפול, ניתוח או טיפול אלטרנטיבי כלשהו שיקלו על ייסוריו של דורון, שיפחיתו את הכאבים שהלכו והחמירו, ללא הועיל. כל נסיעה עם דורון לרופא או לטיפול הייתה כרוכה בסבל נורא ונעשתה בעיקר באמבולנסים פרטיים שבתיק הזמינה לצורך זה.
בשבועות האחרונים לחייו דורון טיפל ככל שיכול היה בכל מיני עניינים פתוחים. בתוך-תוכי הרגשתי וידעתי שהסוף מתקרב אבל לא רציתי להאמין. דורון חש שאינו יכול לסבול יותר את הכאבים, שאינו יכול להמשיך לאמלל את כולם מסביבו. הוא הרגיש שהכאבים שחש בגופו כתוצאה ממערכת העצבים הפגועה שלו עומדים לשתק אותו. אחרי שנים רבות של סבל בל יתואר, של טיפולים אינסופיים, הוא הבין שלרופאים אין באמת דרך להקל על סבלו.
יום רביעי 24 בפברואר 2021 היה היום האחרון בחייו של אחי דורון. מי שהיה לצידו בימים האחרונים מספר שדורון היה רגוע כפי שלא היה בשנים האחרונות, מחבק, אוהב ונטול כל רחמים עצמיים. בשעות הצהריים ביקש דורון להישאר לבדו.
כמעט בן 73 היה דורון כשהלך לעולמו, כמו המדינה שלנו. דורון לא חזר אותו האיש ממלחמת 1973. דורון אחי, שאמא קראה לו כך כי הוא מתנה, דורון הבעל, האבא, הדוד והסבא - איננו עוד.
דורון לא רצה לוויה וגם לא שישבו עליו שבעה. קצה נפשו במילים ריקות, בנאומים תלושים. הוא לא אהב הספדים שמייפים לדבריו את המתים, וגם קבר או מצבה לא רצה. כיבדנו את רצונו, וכולנו כל כך מכבדים את החלטתו ואת המעשה האמיץ שעשה, ועדיין מתקשים לקבל את העובדה שדורון כבר לא איתנו.
מסתובבים בקרבנו עוד רבים כמו דורון. גיבורים אלמונים, מסורים וצנועים, שתמיד היו שם בחזית כשהמדינה שלנו הזדקקה להם. פיזית הם אמנם חזרו מהמלחמה, אולם הותירו חלק מגופם וגם מנשמתם מאחוריהם.
אנא, היו קשובים להם, חבקו אותם, אהבו אותם והוקירו אותם. כי גם הם "מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים".
