הפוליטיקה הישראלית הפכה לקרב בין שני זרמים בימין: תומכי בנימין נתניהו מול מתנגדיו. מחנה המתנגדים לא כולל רק את גדעון סער, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, אלא גם את כחול לבן ויש עתיד, שלרוב מוגדרות פה "שמאל-מרכז", אבל היו נחשבות למפלגות ימין רך בכל מדינה אירופאית מפותחת. מדובר בכישלון טוטאלי של השמאל, אבל גם פתח להשפעה: לראשונה הוא יכול להיות לשון מאזניים בין שני מחנות ימין, אם רק יזנח את אובססיית האנטי-ביבי שלו.
התהליך הזה כבר קורה מתחת לרדאר, כתופעה: עוד ועוד אנשי שמאל, בפרט בשמאל הרדיקלי, מתחילים לראות את נתניהו באור אחר (גדעון לוי לא לבד). אין פה סיפור אהבה, ברור לנו שמדובר בפוליטיקאי מושחת ומשחית המתבסס על שיח שנאה, אבל יש עוד צדדים.
ראשית, כשהחלופות הריאליות לראשות הממשלה הן בנט וסער, נתניהו נתפס כרע במיעוטו. שנית, נתניהו הוא כעת חיה פוליטית מדממת; הוא שרף קשרים עם רבים בימין; הוא חייב להישאר בשלטון בגלל ענייניו האישיים ותלוי בתמיכה של גורמים מחוץ למחנה. כלומר, אפשר להסיט אותו, באופן יחסי, שמאלה. לכן ניתן לראות אותו מנסה להתפייס עם הציבור הערבי ומזרים תקציבי עתק, שלא זכורים גם תחת שלטון שמאל, למיעוט מופלה ומודר.
ניתן גם לראות אותו, בתהליך הדרגתי, חורג ממדיניות הריסון התקציבי כדי לעזור - גם אם לא מספיק - לנפגעי משבר הקורונה. אמנם זה נעשה מחשש אלקטורלי ובשליפות מהמותן, אבל זה פתח לשינוי בתחום החברתי-כלכלי. גם גל ההסכמים המרשים עם מדינות ערב, שהוא יזם כדי לדחוק את הסוגייה הפלסטינית, יוצר בפועל שבר בתודעת המצור הישראלית מול עולם ערבי עוין ומאיים.
ולבסוף, אם להודות על האמת, נתניהו הוא אסטרטג מזהיר, וכשמחשקים אותו לכיווננו - מדובר בשחקן רב-עוצמה.
אם כן, יש לנו מנהיג שלא חושש ללכת לכיוונים שתואמים את תפיסת העולם של השמאל. הוא עושה זאת מטעמים ציניים אבל מבחן התוצאה חשוב מרחשי הלב. בעולם מושלם היה לנו מנהיג שפיו וליבו שווים; בישראל 2021 עדיף לשמאל החבוט להסתפק במי שצועד לכיוונים חיוביים מבחינתו. אבל האם החיובי עולה על השלילי?
אפשר לטעון שנתניהו מסוכן מסער ובנט ושהוא מנסה לחרב את מערכת המשפט. אבל שמאל עקבי לא מקדש את מערכת המשפט – שממילא רוב העוולות המרכזיות נעשו באישורה
כאן נכנסת שאלת הזהות של השמאל: האם ההתנגדות לנתניהו תחת המסגור של מדינת חוק - שדומה כל כך למסגור הימני-אמריקני של "חוק וסדר" - אמור להיות היסוד של השמאל? או שמא זכויות אדם וצדק חברתי?
במילים פשוטות: האם עדיף מנהיג מושחת אך גמיש על פני אידיאולוג ימני נוקשה וככל הידוע ישר כמו סער? בלית ברירה, אני מאמין ששמאל מחויב יעדיף את המנהיג המושחת. שחיתות שלטונית היא תופעה נוראית, אבל הפרת זכויות אדם והזנחת המוחלשים כלכלית-חברתית זו תופעה איומה אף יותר. לכל הפחות מפרספקטיבה שמאלנית עמוקה.
מחאה נגד בנימין נתניהו בכיכר רבין בתל אביב
שמאל שמחויב לזכויות אדם ושאיננו שקוע באובססיית אנטי-ביבי יכול היה לחבור לנתניהו תמורת הישגים כמו הכרה בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים כך שעוול מחריד של עשרות שנים יתחיל להיפתר, שיפור משמעותי של המדיניות החברתית-כלכלית ביחס למי שחיים בעוני וביחס לזכויות עובדים ועוד.
אפשר לטעון שנתניהו מסוכן יותר מכך ושהוא מנסה לחרב את מערכת המשפט. אבל שמאל עקבי לא מקדש את מערכת המשפט – שממילא רוב העוולות המרכזיות במדינת ישראל נעשו באישורה - אלא רואה בה מוסד שאמור באידיאל להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב.
יריב מוהראבל מי יערער יותר את יכולתה של מערכת המשפט להגן על מיעוטים - נתניהו הנאשם בפלילים, שיש לו לגיטימציה נמוכה לצעדים דרסטיים נגד מערכת אכיפת החוק, או שמא ישרי הדרך מהימין ששואפים להכפיף את מערכת המשפט לקואליציה?
קואליציה של נתניהו, המפלגות החרדיות, מרצ וחלקים מהמשותפת, שמקדמת גם מדיניות שמאלנית - נשמעת כמו הזיה. אבל זה רק בשל המקובעות בשמאל והשקיעה לתוך שנאה פרסונלית שמאפילה על חשיבה אסטרטגית, כמו גם על המצפן הערכי שלנו - זכויות אדם לפני שלטון נקי.
- ד"ר יריב מוהר עוסק שנים בקמפיינים בתחום זכויות האדם ועובד במשרה ניהולית בארגון זכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
