יש רגעים בחיי מנהיגים שהם בלעדיים רק להם. אלה מתרחשים לרוב בעיתות הכרעה. בתום סבבי דיונים לסוגיהם הם מעצבים גורלות. הליך כזה היה אצל ראש הממשלה השישי, מנחם בגין. ב-4 ביוני 1981, שלושה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, הוא אירח את נשיא מצרים אנואר סאדאת באופירה, לשעבר שארם א-שייך, שהייתה עתידה לחזור לשלטון מצרים בתוך פחות משנה.
"שוחחנו על כל הנושאים שבעולם", שיחזר אז באוזניי, "למעט נושא אחד". אכן, שמו של סדאם חוסיין הוזכר, אבל דווקא על ידי האורח. "סדאם", אמר סאדאת, "מרושע עוד יותר מקדאפי". בגין כמובן לא חלק על דעתו. "בראשי", סיפר לי לימים, "כבר הייתה מנוסחת ההודעה שתימסר לאחר מעשה. אפילו ברמז לא אמרתי לו על העניין הזה. גם אילו לא היה מגיב בכלל, האחריות הייתה נופלת עליו, הופכת אותו כאילו שותף לקנוניה".
בגין צדק. "לא ציפיתי", אמר סאדאת לאחר מעשה, "שמנחם יספר לי בשארם א-שייח' על הפעולה. אבל מי יאמין לי חוץ מהעם המצרי שלא ידעתי על כך? רק אלוהים יודע כיצד אני ועמי נעבור את הדבר". אבל איגרת אישית שראש הממשלה העביר לו באמצעות שליח ריצתה במעט את כעסו, ואת מענהו הראשוני העביר באמצעות שגריר ישראל משה ששון בלשון הערבית, לאמור: "אללה יסאמחכ יא מנחם!", אלהים יסלח לך, מנחם. בגין, למקרא הדיווח, השיב: "הוא – בורא עולם – יסלח לי. אני בטוח בזה!".
שאלתי את בגין אילו משני אירועים מרכזיים (היו עוד כמה) עליהם ניצח - השלום עם מצרים והפצצת הכור - מוערך יותר בעיניו. "הדבר פשוט", השיב, "הפצצת הכור, משום שהושגה תוצאה חד משמעית, ולפי המומחים יעברו עוד חמש שנים כדי שיוכל לחזור ולבנות כור חדש, בעוד תהליך השלום עודנו בגדר התהוות".
בגין לא העלה את זיכרונותיו מתקופתו כראש ממשלה על הכתב. הבוקר, עם מלאת 40 שנה להשמדת הכור הגרעיני בעיראק במבצע "אופרה" (שכונה גם מבצע "תמוז" על שם הכינוי העיראקי של הכור), מרתק לחזור אל מה שכתב בהקדמה לספר "תמוז בלהבות", אותו חיברתי.
וכך כתב בגין בפברואר 1992, כחודש ימים לפני פטירתו: "נקראנו להבטיח את שלומו של עמנו כאשר כירסמה הדאגה הנוראה לשלום המבצעים וחרדה לדרכי התגובה האפשריות. לכן, אין להתפלא על חילוקי הדעות ועל ההתלבטויות. מיד לאחר המבצע עמדה ישראל בודדה מול גל כבד של התקפות בעולם כולו. למרבה הצער היה גם הבית הלבן בוושינגטון במגנים, למרות שארצות הברית ידעה היטב את זממיו של סדאם חוסיין. מתי מעט בלבד הבינו לליבה של ישראל".
"עשר שנים צריכות היו לחלוף כדי שהעולם יכיר בחשיבות המעשה, אבל הכרת התודה ניתנה במשורה. קשה למנהיגי העולם החופשי להודות בפומבי: אילו לא עשתה ישראל את שעשתה ב־7 ביוני 1981 היה העולם ניצב מול עיראק חמושה בפצצות גרעיניות".
