שמעון ריקלין הוא אחד האנשים החביבים עליי ביותר: אדם נחרץ, שנון, אמיץ, לא מפחד לומר את האמת ונאבק בים של כרישים שרובם חושבים אחרת ממנו. אולם ראיון קצר שלו אמש בערוץ 20 אצל ינון מגל, עיתונאי נוסף שאני מחבב ומעריך, מספר את הסיפור של הימין כולו ומסביר מדוע בוחרים ימין ומקבלים מדיניות שמאל.
ריקלין, שצהל על מדשאות הבית הלבן רק לפני מספר חודשים בעת תוכנית ה"פייק ריבונות" נשמע אמש (חמישי) כואב ודואב, וכאשר נשאל על תחושותיו נוכח העובדה כי תוכנית הסיפוח לא תצא לפועל (ונמאס כבר ממכבסת המילים – זו לא דחייה זמנית, אלא ביטול סופי של התוכנית), ריקלין הודה כי הוא מאוכזב מהאיש שלמענו הוא מצביע ומגן בחירוף נפש ואמר למגל: "אם אתה רוצה שאפתח אני אפתח - בהצבעה על בדיקת ניגודי עניינים של שופטים נתניהו לא היה בכנסת, בחאן אל אחמר לא נגע, ריבונות לא מתקיימת, ספר לי על עוד הבטחות, בסוף למען הימין הדברים לא מתרחשים".
עד כאן הכול נכון, שהרי נתניהו פעם אחר פעם משטה בימין ורוב רובם של מעריציו סבורים ש"זה גשם". נתניהו מבטיח ולא מקיים וחמור מכך, מבטיח בכוונת מכוון שלא לקיים. בעולם המשפט קוראים לזה הונאה. אולם אם נוכח דברים אלה היה מצופה מריקלין (ומגל) להודיע כי הם ונתניהו סיימו, לתדהמתי כאשר שאל מגל את ריקלין "סבבה, ולמי תצביע?" ריקלין, לקול צחוקם של הנוכחים באולפן, הודה: "לנתניהו".
נתניהו על השלום ו"דחיית" הסיפוח
(צילום: לע"מ)
התשובה של ריקלין היא הסיפור העגום של הימין כולו. ראש הממשלה נתניהו יושב בשלטון שנים רבות, ופעם אחר פעם מקיים מדיניות של שמאל בתחפושת של ימין.
עם כלהצהרותיו ודיבוריו על ארץ ישראל וחשיבות יהודה ושומרון, הדיבורים על מערכת משפט שחייבת להיות ציונית, יהודית, עם אג'נדה של אהבת ישראל, היה ראוי שיהודה ושומרון תהפוך לחלק רשמי של מדינת ישראל, מערכת המשפט הייתה מוצפת בשופטים שלעולם לא יתערבו בהחלטה הכי לגיטימית להרוס בית של מחבל, ובא לציון גואל.
אלא שבפועל נתניהו פינה את חברון, תמך בתוכנית ההתנתקות, לא פינה את חאן אל אחמר בניגוד להבטחותיו והצהרותיו, אפשר לשרי המשפטים השונים למנות שופטים עם אג'נדה שמאלנית מובהקת (מזוז וקרא) ובסופו של יום אפילו תוכנית סיפוח (שהיו בה לא מעט חורים ומן ההגינות לציין כי הח"מ התנגד לה בשל החלק המכיר במדינה פלסטינית והפיכת יישובים רבים למובלעות), הוא לא מסוגל להוציא לפועל. למעשה הרבה מעבר לכך, הוא שיקר והונה את הציבור.
אבל הסיפור של הימין זה לא הסיפור של נתניהו, אלא של ריקלין ומגל ושכמותם, שגם נוכח המדיניות של נתניהו, ההבטחות שלא מתקיימות, האכזבה שהם חווים פעם אחר פעם כאשר נתניהו גורם להם לרקוד ולשמוח, "להשוויץ" בפני החברים מהשמאל, וכמה חודשים אחר כך הם מגלים שהוא לא באמת התכוון והם נותרים לבדם עם החרפה. זה הסיפור האמיתי של הימין.
נתניהו אמנם לא איש שמאל ואני מעריך שבסופו של יום הוא היה שמח מאוד לראות את אמירותיו מתגשמות, לספח את יהודה ושומרון, להכריז ריבונות, אלא שהוא חסר אומץ.
הבעיה היא שלא רק נתניהו חסר אומץ, אלא גם חלק גדול מהתומכים המובהקים שלו. אם מגל וריקלין למרות הכול מצביעים בסופו של יום נתניהו, אין להם להלין אלא רק על עצמם.
