פרופ' גליה רהב: זהירות ולא פזיזות
פעילות מערכת החינוך הינה קריטית ופתיחת בתי הספר צריכה להיות בראש הרשימה. עם זאת, הפעם יש לעשות את הדברים בצורה נכונה. אם היו פועלים כך גם בפעמים הקודמות, היינו כיום במקום אחר.
יש יותר ויותר עבודות מחקר, גם בארץ, שמראות כי ילדים עד גיל תשע אינם מחוללי המחלה. לכן, עד כיתה ד' בהחלט יש להשאיר את מוסדות החינוך פתוחים. לעומת זאת, מכיתה ד' ומעלה עלולים התלמידים להוביל להתפשטות המחלה. ודאי שלא רק פתיחת בתי הספר ב-1 בספטמבר הביאה לזינוק בשיעורי התחלואה, אך עדיין יש לכך משקל רב.
אם נפתח את מוסדות הלימוד מהר מדי יש סיכוי שנגיע לגל שלישי, רביעי וחמישי והנזק הכלכלי יהיה גדול יותר. מבחינה בריאותית, אם לא יפעלו בזהירות אנו עשויים לחזות התפרצות וזה בהחלט מטריד, בעיקר משום שיש עייפות גדולה בקרב הציבור. משכך, צריך להשקיע את המאמצים בביצוע בדיקות ובהקפדה על קפסולות ועל מסכות. עד שמקבלים החלטה במדינת ישראל ועד שמיישמים אותה – מפספסים את הכל. יוזמות יצירתיות של ראשי רשויות בכל הנוגע לפתיחת מערכת החינוך הן מבורכות. מנגד, פתיחה בבת אחת עלולה להיות מסוכנת.
חטיבות הביניים והתיכונים צריכים להיפתח אך ורק בתנאים של קיום בדיקות וקפסולות. אך למרבה הצער זה לא המצב כעת. לכן, ניתן לבצע פתיחה הדרגתית בשלב הזה של כיתות ה' עד ח', אך לאחר מכן לבצע עצירה לצורך בחינת ההשלכות של אותו מהלך.
פתיחה סבירה כזו של בתי הספר צריכה להיעשות רק לאחר מינוי מוסדר של פרויקטור קורונה בכל מוסד שייתן מענה לכל העניינים שעולים תוך מתן תגובה מהירה.
בשלב הזה, אין לפתוח את הלימודים בערים וביישובים האדומים. היישובים האדומים צריכים להישאר בסגר, ובמיוחד משום שהמורים וצוותי ההוראה לא תמיד מגיעים מאותם יישובים אלא מיישובים אחרים. אנחנו צריכים להסתכל לא רק על עצמנו אלא גם על הסביבה שלנו, זהו המוקד.
מערכת החינוך נמצאת במקום הגבוה ביותר בכל הנוגע לחזרה לשגרה. לכן, הייתי רוצה לראות אותה פתוחה - אך באופן זהיר ולא פזיז.
הכותבת היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא תל השומר
פרופ' ענת זוהר: פגיעה אנושה בתלמידים
היעדר המסגרת והקשרים הבין-אישיים שבחיי בית הספר גורם לתלמידים נזק אדיר. במחקר שנערך על ידי ארגון ה־OECD נמצא כי במדינות הארגון יש לצפות בממוצע לכ-10% נשירה מהלימודים בעקבות משבר הקורונה. להערכתי בישראל המספר הזה יהיה גדול עוד יותר, בגלל הפערים הענקיים (הגדולים ביותר מכל מדינות ה־OECD) הקיימים במערכת החינוך הישראלית.
בנוסף, יש לצפות למספרים גדולים יותר של נשירה סמויה, כלומר, תלמידים שתיפקדו היטב קודם למשבר וכעת מידרדרים באופן שיפריע להם לחזור לתפקד גם כשיתחדשו הלימודים. כל זאת, בנוסף כמובן לפגיעה האנושה בפן הלימודי והאינטלקטואלי.
מובן הצורך למנוע הדבקה בנגיף, ולכן אני מסכימה שאי-אפשר להחזיר כרגע את המצב בבתי הספר ללמידה רגילה. ברור מנתוני השנה שעברה שהחזרת מערכת החינוך ללמידה רגילה היא פתרון לטווח קצר ביותר, כי היא תביא אותנו עד מהרה לסגר שלישי. אבל יש עוד מגוון פתרונות יצירתיים שלצערי מתקיימים בינתיים רק באופן ספורדי, עקב יוזמות פרטיות של מנהלים או של רשויות חינוך, לעיתים תוך הפרעות שנגרמות על ידי משרד החינוך.
המערכת צריכה לעודד פתרונות כאלה וליצור להם תשתית מתאימה. הפתרונות צריכים להיות מבוססים על שינוי עמוק בפדגוגיות הקיימות ובארגון הלמידה, תוך הבנה שלמידה אישית פעילה או בקבוצות קטנות אמנם מאפשרת למורה פחות זמן עם כל תלמיד, אבל אם יבצעו אותה בצורה נבונה היא יכולה להיות הרבה יותר יעילה גם מבחינה רגשית וגם מבחינה אקדמית.
לכן, לא מדובר בהכרח בתוספת תקציב. לדוגמה: למידה אישית או בקבוצות קטנות בבית הספר עשויה לאפשר למורה לעבור להנחיה במקום למסירת חומר. הדבר כולל קיום שיחות עומק ומתן משוב רציני לתלמידים על רעיונותיהם ועבודתם, דברים שכמעט שאינם מתרחשים בכיתות עמוסות. כמובן אפשר גם לנצל את מזג האוויר הנפלא בישראל בתקופה זו של השנה, וללמוד במרחבים פתוחים.
משרד החינוך צריך להפחית בהשתלמויות ובנהלים הנוגעים לצד הטכני של הלמידה מרחוק ולהשקיע משאבים בפיתוח היכולת הפדגוגית של המורים, לעבור מהוראה של מסירת מידע להוראה של הבניית ידע הדורשת כישורי הנחיה, יצירת דיאלוג עם תלמידים ופיתוח יכולותיהם לחשיבה וללמידה עצמאית.
הכותבת היא פרופ' בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית
