מוחמד זכריה חי באוהל מפלסטיק בחבל הבקאע שבמזרח לבנון כמעט לכל אורך מלחמת האזרחים שחוללה הרס וחורבן בארץ מולדתו. הוא ומשפחתו ברחו מהפצצות בחומס ב-2012 וחשבו שתהיה זו שהות קצרה וזמנית בלבד מחוץ לביתם. הוא אפילו לא לקח את תעודת הזהות שלו.
פליטים סורים באידליב, בשנה שעברה
אולם גם לאחר שנים ארוכות המשפחה עדיין לא חזרה. זכריה בן ה-53 הוא רק אחד מבין מיליוני סורים שלא צפויים לחזור בעתיד הקרוב למולדתם, למרות שרבים מהם מתמודדים עם תנאי מחייה ירודים ביותר במחנות מחוץ לסוריה. "הגענו מתוך הנחה שנבוא ומיד נצא", סיפר זכריה כשהוא יושב מחוץ לאוהל שלו ביום קריר, בזמן שהילדים שלו מסתובבים ליד בכפכפים.
המלחמה בסוריה החלה לפני 10 שנים, כשבהשפעת מהפכות האביב הערבי בתוניסיה, במצרים ובלוב יצאו מאות בני אדם להפגין נגד משטר אסד בעיר הדרומית דרעא. בתוך ימים התפשטה המחאה גם לערים אחרות, ו-15 במרץ 2011 נחשב למועד שבו ההתקוממות הפכה לכלל-ארצית ושבו החלה למעשה המלחמה. למרות ההרס והחורבן הנשיא אסד נותר בשלטון, ובסיוען של רוסיה ואיראן הצליח להשיב לעצמו מאז 2015 את השליטה על יותר מ-60% משטחי ארצו.
לאורך המלחמה נהרגו מאות אלפי בני אדם, ולפי נתונים שפרסם היום (א') מרכז המעקב הסורי אחר זכויות אדם, יום לפני ציון עשור לפרוץ המלחמה, 388,652 בני אדם מתו במהלכה. לפי הארגון שמושבו בבריטניה ושמזוהה עם האופוזיציה הסורית, בין ההרוגים 117,388 אזרחים – מתוכם 22,000 ילדים. הנתון הזה גבוה הרבה יותר מהנתון שפרסמה בשבוע שעבר סוכנות הילדים של האו"ם, יוניצ"ף, ולפיו במלחמה נהרגו או נפצעו כ-12,000 ילדים.
המלחמה בסוריה הביאה גם למשבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. מיליוני סורים הפכו לפליטים בתוך ארצם או מחוצה לה. אוכלוסיית סוריה מנתה לפני פרוץ המלחמה 23 מיליון איש, ומתוכם 5.6 מיליון הפכו לפליטים במדינות שכנות או באירופה. כמיליון ילדים נולדו כפליטים בגלות. כ-6.5 מיליון סורים הפכו לפליטים בתוך ארצם, רבים מהם חיים במעוז המורדים הגדול האחרון באידליב, שם שולטים ארגונים ג'יהאדיסטיים.
חלק גדול מנטל הטיפול בפליטים נופל על לבנון השכנה, שאוכלוסייתה מונה בסך הכל כחמישה מיליון איש אך היא מארחת כמיליון פליטים. רוב הפליטים חיים באוהלים מאולתרים שהוקמו ברחבי חבל הבקאע, לא הרחק מהגבול הסורי.
זכריה, שלפני המלחמה עבד כסבל בחברת בנייה בחומס, מתקשה כעת לכלכל את משפחתו במחנה האוהלים הזה, למרות שהמשפחה ממשיכה לגדול בלבנון. יש לו שתי נשים ושמונה ילדים, שניים מהם נולדו בגלות. אחד הילדים היה בן פחות משנה כשהמשפחה ברחה מסוריה.
בלבנון, שחווה כעת משבר כלכלי וחברתי שמאיים על עצם יציבותה, מציאת עבודה היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור רבים, שלא לדבר על פליטים. הסיוע הכלכלי עבורם מצומצם מאוד ולא מגיע בתדירות קבועה. צלילת ערך המטבע הלבנוני והזינוק באינפלציה מקשים מאוד על רכישת מוצרים בסיסיים.
זכריה מנסה לשרוד בעזרת מכירת מיכלי דלק שמיועדים לתנורי חימום. הוא מרוויח 1,000 לירות לבנוניות (כ-10 סנטים) מכל מיכל שהוא מוכר לפליטים השכנים שלו, אבל בחורף האחרון רבים מהם לא היו יכולים להרשות לעצמם אפילו להתחמם. "החיים פה יקרים", אומר זכריה. "כל כך יקר, אפילו בשביל תרופות ורופאים".
כשאחת מנשותיו נזקקה לניתוח עין דחוף, זכריה מספר כי הבריח אותה לזמן קצר בחזרה לסוריה, על מנת שתעבור את הניתוח שם. בלבנון הם התבקשו לשלם 2 מיליון לירות לבנוניות על הניתוח (כ-2,200 דולר לפי שער החליפין הנוכחי), בעוד בסוריה הם מצאו מנתח שהסכים לקבל רק 85,000 לירות לבנוניות (850 דולר).
זכריה אומר שהוא עצוב מאוד מהעובדה שלשלושת ילדיו הקטנים אין אף זיכרון מסוריה ומביתם בחומס. הם מעולם לא היו בבית ספר, ולא יודעים קרוא וכתוב. לפי יוניצ"ף, כמעט 750,000 ילדים של פליטים סורים, כולל בלבנון, לא לומדים בבתי ספר. "כל הזיכרונות שלנו נעלמו", מספר זכריה, בעוד הוא מתבונן בילדיו רצים מסביב ומשחקים קלאס. שני חתולי רחוב מלוכלכים משמשים להם כחברים למשחק. "יש לנו עכשיו דור חדש של בני 10, הם אפילו לא מכירים את השכנים שלנו", הוא מוסיף.
סורים רבים לא יכולים לחזור לבתיהם מהסיבה הפשוטה שהבתים נהרסו במהלך הלחימה הקשה, אך אחרים חוששים שמשטר אסד יחייב אותם להתגייס לצבא או ינקום בהם. זכריה עדיין מקווה שביום מן הימים הוא יוכל לחזור לביתו. "אם אללה ירצה אנחנו נמות במדינה שלנו", אמר. "כולם צריכים למות במדינה שלהם".
