רבים סבורים שהקורונה הזכירה לנו את חוסר האונים של האנושות אל מול הכוחות האדירים של הטבע. אבל האמת הפוכה. השנה האחרונה היא הוכחה ניצחת לכך שמגפות הפכו מכוח טבע בלתי מובן ובלתי נשלט לבעיה תחת שליטה אנושית. בתקופות קדומות, כשמגפה כגון המוות השחור התפשטה, לבני האדם לא היה מושג מה גורם למגפה ואיך אפשר לעצור אותה. כשהשפעת הספרדית הכתה ב-1918, טובי המדענים בעולם לא הצליחו לאתר את הווירוס האחראי למחלה, רבים מאמצעי המנע שננקטו היו חסרי תועלת, וכל הניסיונות לפתח חיסון עלו בתוהו.
לעומת זאת כשמחלה מסתורית חדשה החלה להתפשט באזור ווהאן בדצמבר 2019, מדענים זיהו במהירות הבזק את הגורם. פעמוני האזהרה על סכנת מגפה החלו לצלצל בימים האחרונים של דצמבר. עד 5 בינואר 2020 כבר הספיקו המדענים לא רק למצוא את הווירוס האשם, אלא גם לסרוק את כל הדנ"א שלו. ב-10 בינואר המידע הגנטי הזה הועלה לאינטרנט, זמין לכל דכפין. כעבור חודשים ספורים כבר היה ברור אילו אמצעים יכולים להאט ולעצור את שרשראות ההדבקה. בתוך פחות משנה פותחו מספר חיסונים יעילים והוכנסו לייצור המוני. במלחמה בין בני אדם לווירוסים, מעולם לא היו בני האדם חזקים יותר.
מה סופרים?
מובן שכוחו של המדע מוגבל. מדענים לא יודעים הכל, הם לא פעם טועים, ולעיתים קרובות יש ביניהם חילוקי דעות. מאותם נתונים בדיוק אפשר להגיע למסקנות שונות. מעל הכל יש להדגיש שמדענים אינם יכולים להחליף פוליטיקאים. כשבאים לקבוע מדיניות, יש צורך לקחת בחשבון מספר רב של אינטרסים וערכים, ומאחר שאין דרך מדעית לקבוע אילו אינטרסים או ערכים חשובים יותר, אין דרך מדעית להחליט מה צריך לעשות.
כך למשל, כשמחליטים אם להטיל סגר או לא, לא מספיק לשאול "כמה אנשים יחלו בקורונה אם לא נטיל סגר?" צריך לשאול גם "כמה אנשים ייכנסו לדיכאון אם כן נטיל סגר? כמה אנשים יסבלו מתזונה לקויה? כמה אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם? כמה אנשים יחוו אלימות במשפחה? כמה ימי לימוד יאבדו?" אפילו אם הנתונים שלנו מדויקים ומהימנים, אנחנו תמיד צריכים לשאול "מה סופרים? מי קובע מה סופרים? איך משקללים את המספרים אלו מול אלו?" זוהי משימה פוליטית במהותה, לא משימה מדעית. הפוליטיקאים הם אלו שצריכים לאזן בין מכלול השיקולים הרפואיים, הכלכליים והחברתיים ולקבוע את המדיניות.
לכן ההצלחה המדעית הכבירה של השנה האחרונה לא פתרה את בעיית הקורונה. היא הפכה את מגפת הקורונה מאסון טבע בלתי נשלט לדילמה פוליטית. כשהמוות השחור הרג מיליונים, איש לא ציפה להרבה מהמלכים והקיסרים. היה ברור שהם לא יכולים להושיע, ולכן אף אחד לא האשים אותם בהתפשטות המגפה. לדוגמה, שליש מכל האנגלים מתו בגל הראשון של המוות השחור, אבל זה לא גרם לאדוארד השלישי מלך אנגליה לאבד את כיסאו – אחרי הכל, מה למלך ולמגפה? האנגלים סברו שהמגפה היא רצון האל, ומה כבר יכול מלך בשר ודם לעשות בנידון?
תיכוניסטים בקפריסין הפסידו 88 ימי לימוד, בניו–זילנד 55 ימים, בטייוואן 14 ימים, ואילו בישראל 166 ימים. איכשהו הצלחנו לצאת קירחים מכאן ומכאן - גם סגורים הרבה יותר, וגם חולים הרבה יות
אבל היום יש לאנושות את הכלים המדעיים כדי לעצור את הקורונה. כמה מדינות – טייוואן, דרום-קוריאה, סין, וייטנאם, אוסטרליה, ניו-זילנד, קפריסין – הוכיחו שאם משתמשים בכלים העומדים לרשותנו בצורה נכונה, אפשר לעצור את המגפה אפילו בלי חיסונים. אלא שלכלים הללו יש מחיר כלכלי וחברתי גבוה. אנחנו מסוגלים לנצח את הווירוס, אבל אנחנו לא בטוחים שאנחנו מוכנים לשלם את מחיר הניצחון. בצורה כזו הטיל ההישג של המדענים אחריות עצומה על כתפי הפוליטיקאים.
לרוע המזל, יותר מדי פוליטיקאים כשלו במילוי תפקידם. במדינות כגון ארצות-הברית, בריטניה וברזיל, מנהיגים קיבלו החלטות הרות אסון שהביאו להתפשטות המגפה ולמותם של מאות אלפי אזרחים. אמנם כמה ממשלות התנהלו בצורה טובה בהרבה, אך האנושות בכללותה לא הצליחה לעצור את המגפה או לגבש תוכנית גלובלית להבסת הווירוס. החודשים הראשונים של שנת 2020 היו כמו לראות תאונה בהילוך איטי. אמצעי התקשורת המודרניים הציגו לאנושות כולה בזמן אמת את התמונות, תחילה מווהאן, לאחר מכן מאיטליה, ואז מעוד ועוד מדינות – אבל שום מנהיגות עולמית לא קמה כדי לעצור את הקטסטרופה. הכלים עומדים לרשותנו, אבל חסרה לנו התבונה הפוליטית.
התשובות עוד שלושים שנה
גם בישראל התאפיינה שנת הקורונה באיוולת פוליטית. לישראל היו את כל התנאים להיות סיפור הצלחה דומה לטייוואן ולניו-זילנד – אנחנו מדינה קטנה, בעלת מערכת בריאות מודרנית, שגבולותיה סגורים ויש לה רק שער כניסה אחד (נתב"ג). אך הסיפור הישראלי שונה לגמרי. בניו-זילנד, מדינה עם כ-5 מיליון תושבים, חלו עד רגע כתיבת שורות אלה 2,357 אנשים בקורונה ומתו 26 מתוכם. בטייוואן, מדינה עם כ-23 מיליון תושבים, חלו 942 אנשים ומתו 9. בישראל, מדינה עם כ-9 מיליון תושבים, חלו 750,043 איש ומתו 5,577.
ואין צורך להרחיק עדות עד ניו-זילנד וטייוואן. גם שכנתנו קפריסין יכולה ללמד אותנו משהו. קפריסין היא מדינה ענייה יותר מישראל, עם מערכת בריאות פחות טובה – אבל נראה שהיא התברכה במנהיגים מוכשרים יותר. נכון לתחילת השבוע, על כל מיליון תושבים, בקפריסין מתו 189 אנשים, ואילו בישראל 606. ועל כל מיליון תושבים, בקפריסין חלו כ-27,000 אנשים, ואילו בישראל כ-81,000, מה שנותן לישראל את הכבוד המפוקפק להיות נכון לרגע זה במקום התשיעי בעולם כולו באחוז התחלואה שלה. אם לא סופרים את אנדורה, סן-מרינו, גיברלטר ולוקסמבורג הזערוריות, הרי שאנו מטפסים למקום החמישי בעולם בתחלואה.
הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה סווגו כ"סודי ביותר" ונאסרו לפרסום. עתירה בנושא הוגשה לבית המשפט העליון. יהיה טוב אם הציבור יזכה עוד לפני הבחירות לדעת מי אחראי לאחד המחדלים החמורים בתולדות המדינה
למעשה, כישלונה של ממשלת ישראל חמור עוד יותר, כיוון שהיא גם נקטה אמצעי סגר קיצוניים יותר מאשר בניו-זילנד, בטייוואן או בקפריסין, ופגעה הרבה יותר בשגרת החיים של האזרחים. עד 21 לפברואר 2021 אזרחי קפריסין היו בסגר למשך 62 ימים, אזרחי ניו-זילנד למשך 32 ימים, טייוואן לא הטילה סגר אפילו לא ליום אחד, ואילו ממשלת ישראל הטילה עלינו סגר למשך 82 ימים. תלמידי התיכונים בקפריסין הפסידו 88 ימי לימוד, תיכוני ניו-זילנד הפסידו 55 ימי לימוד, תיכוני טייוואן היו סגורים למשך 14 ימים, ואילו בישראל הפסידו תלמידי התיכון 166 ימי לימוד. איכשהו הצלחנו לצאת קירחים מכאן ומכאן – גם סגורים הרבה יותר, וגם חולים הרבה יותר . איך זה קרה?
היה מעניין לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בהן התקבלו ההחלטות הרות האסון. אבל הפרוטוקולים הללו סווגו "סודי ביותר" ונגנזו ל-30 שנה. התנועה לחופש המידע ומספר גופי תקשורת עתרו לבית המשפט המחוזי בדרישה לחשוף את תמלילי הישיבות, אך בית המשפט הורה לפרסם רק חלק מחומרי הרקע לדיוני הממשלה, ולא את תמלילי הדיונים עצמם. העותרים פנו עתה לבית המשפט העליון. יהיה טוב אם ציבור הבוחרים יזכה עוד לפני הבחירות לדעת מי אחראי לאחד המחדלים החמורים בתולדות המדינה.
סיוע זר
אחת הסיבות לפער בין ההצלחה המדעית לבין הכישלון הפוליטי היא שהמדענים השכילו לשתף פעולה ברמה הגלובלית, בעוד שיותר מדי פוליטיקאים היו עסוקים במריבות. במצב של לחץ וחוסר ודאות, מדענים בכל העולם חלקו מידע בחופשיות והסתמכו זה על תובנותיו וממצאיו של זה. רבים מהמחקרים המדעיים פורצי הדרך נעשו על ידי צוות בינלאומי של מדענים.
לדוגמה, מחקר אחד זיהה קבוצת גנים מסוימת שמעלה את הסיכון לכשל נשימתי אצל חולי קורונה. המחקר התבסס על שיתוף פעולה בין מדענים ממוסדות מחקר בגרמניה, ספרד, איטליה, נורווגיה, ליכטנשטיין, ליטא, שוודיה ואוסטרליה (Genomewide Association Study of Severe Covid-19 with Respiratory Failure | NEJM). צוות אחר של מדענים מארה"ב, בריטניה וסין פיתח מודלים המראים את יעילותם של אמצעי סגר שונים (Effect of non-pharmaceutical interventions to contain COVID-19 in China | Nature ). צוות שלישי מארה"ב, סין ואוסטריה סרק 12,000 מולקולות שונות כדי למצוא טיפולים אפשריים למחלת הקורונה. הסריקה גילתה 100 מולקולות שמפריעות לווירוס להשתכפל, וכך סייעה לגלות ולפתח אמצעי מנע חדשים (Discovery of SARS-CoV-2 antiviral drugs through large-scale compound repurposing | Nature).
אנו עדים לעלייה של "לאומנות חיסונים" המביאה לאי–שוויון בין מדינות. מצער לראות שרבים אינם מבינים כי כל עוד הווירוס ימשיך להתפשט באיזושהי מדינה בעולם, אף מדינה לא תוכל להרגיש בטוחה באמת
הטכנולוגיה שמאחורי החיסון של חברת פייזר האמריקאית, שמיליוני ישראלים מקבלים בימים אלו, פותחה על ידי חברת ביונטק (BioNTech) הגרמנית. חברה זו נוסדה על ידי אוגור שאהין (Uğur Şahin), מהגר טורקי, ואשתו אוזלם טורצ'י (Özlem Türeci), בת למשפחת מהגרים טורקים. מעניין לחשוב שהחיסון שמוזרק בימים אלו למיליוני ישראלים פותח לא על ידי מדענים כחול-לבן, אלא דווקא על ידי מהגרים מוסלמים לאירופה.
בניגוד למדענים, הפוליטיקאים לא הצליחו לגבש חזית גלובלית אל מול הווירוס ולהסכים על תוכנית פעולה עולמית לעצירת המגפה. מספר מדינות הסתירו מידע חיוני, ואף הפיצו בכוונה מידע שקרי ותיאוריות קונספירציה. כל מדינה דואגת בעיקר לעצמה, ונאבקת באחרות על גישה למשאבים מוגבלים של ציוד רפואי ותרופות. בפרט אנו עדים לעלייה מדאיגה של "לאומנות חיסונים" המביאה לאי-שוויון מסוג חדש בין מדינות — אלו שמסוגלות לחסן את תושביהן ואלו שלא. מצער לראות שרבים אינם מבינים עובדה פשוטה לגבי המגפה הזו: כל עוד הווירוס ימשיך להתפשט באיזושהי מדינה בעולם, אף מדינה לא תוכל להרגיש בטוחה באמת.
חִשבו למשל על מצב שבו בעזרת החיסונים של אוגור שאהין ואוזלם טורצ'י ישראל מצליחה למגר את הווירוס לגמרי בתוך גבולות הקו הירוק, אבל הווירוס ממשיך להתפשט בחברון ובקלקיליה, כמו גם בקרב מאות מיליוני בני אדם בהודו, בברזיל ובדרום-אפריקה. הסכנה היא שמוטציה חדשה אצל אדם בכפר נידח בברזיל, או בכפר קצת פחות נידח בשומרון, עלולה להקנות לווירוס עמידות לחיסון, וישראל תעמוד אז בפני גל חדש של הדבקה.
מזווית ראייה זו, יש לשבח את הנכונות של ישראל לחלוק מידע מפורט על תוצאות מאמץ החיסונים המקומי שלנו. אמנם ברור שנכונות זו מונעת פחות מפרץ של אלטרואיזם ויותר מאינטרסים (מסירת המידע הייתה תנאי של חברת פייזר לאספקת החיסונים). אבל זה בדיוק העניין — שיתוף פעולה עולמי לא סותר אינטרסים לאומיים. בפרט במצב של מגפה, שיתוף פעולה עולמי הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח את האינטרס הלאומי.
אנטי–וירוס לעולם
יש לקוות שב-2021 תקום סוף-סוף מנהיגות פוליטית גלובלית שתשכיל לאחד את האנושות במאבק מול הווירוס. יש לנו היום לא רק את הידע המדעי, אלא גם את המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לנצח את המגפה. יש מספיק כוח ייצור בעולם כדי לייצר את כל הציוד הרפואי והחיסונים הדרושים לכך. אבל חסרה המנהיגות הפוליטית שתיתן את ההוראה. בזמן מלחמה, ממשלות יודעות לגייס ולאמן מיליוני חיילים חדשים ולהלאים תעשיות שלמות במהירות הבזק. גם בזמן מגפה אפשר להסב פסי ייצור ולגייס ולאמן מיליונים.
הוויכוחים על מה שקרה בשנת הקורונה ימשיכו ללוות אותנו עוד שנים רבות. יש לקוות שכל האנשים מכל חלקי הקשת הפוליטית יוכלו להסכים לפחות על שני לקחים עיקריים: ראשית, על כל מדינה להשקיע יותר במערכת הבריאות הציבורית שלה. זה לכאורה לקח ברור מאליו, אבל כדאי להדגיש אותו, כי פוליטיקאים ובוחרים מצליחים לפעמים להתעלם גם מהלקחים הברורים ביותר.
בישראל למשל, אנחנו נהנים היום מפירות של השקעה ארוכת שנים בקופות החולים שלנו, שיצרה תשתית טובה למבצע החיסונים הנוכחי. מנגד, הזנחה ארוכת שנים של תחומים אחרים במערכת הבריאות היא אחת הסיבות לכישלונות בהתמודדות עם המגפה. בשנת 2018 היו בישראל רק כ-5,000 אחיות לכל מיליון תושבים, שזה כמחצית מהשיעור הממוצע במדינות ה-OECD. בניו-זילנד היו אז למעלה מ-10,000 אחיות לכל מיליון תושבים, ובנורווגיה 18,000.
שלד של מערכת גלובלית למניעת מגפות קיים כבר היום, בדמות ארגון הבריאות העולמי ומספר מוסדות נוספים. אבל התקציבים העומדים לרשות המערכת הזו דלים ביותר, ואין לה כמעט שיניים פוליטיות
ישראל נכנסה לשנת הקורונה עם מחסור חמור גם במיטות אשפוז. בשנות ה-70 היו בבתי החולים של ישראל 3,000 מיטות לאשפוז כללי על כל מיליון תושבים. עד סוף 2019 ירד מספר המיטות ל-2,200 לכל מיליון תושבים. לשם השוואה, ב-2019 המספר הממוצע במדינות ה-OECD היה 3,500 מיטות לכל מיליון תושבים, גרמניה סיפקה 6,000 מיטות לכל מיליון תושבים, דרום-קוריאה 7,000 מיטות ויפן כמעט 8,000 מיטות. על רקע המחסור במיטות אשפוז בישראל אין זה מפתיע שב-2019 תפוסת המיטות לאשפוז כללי בישראל הייתה למעלה מ-90 אחוז, ובמחלקות הפנימיות היא הגיעה ל-97 אחוז! כלומר עוד לפני שפרצה המגפה כבר היו בתי החולים בקצה גבול הקיבולת שלהם. זהו אחד ההסברים מדוע נדחפו מקבלי ההחלטות להטיל עלינו כל כך הרבה סגרים.
נוסף על הצורך להשקיע במערכת הבריאות הציבורית של כל מדינה, לקח עיקרי נוסף הוא שעל כל המדינות יחד להקים מערכת גלובלית לאיתור ולמניעה של מגפות. במלחמה הניטשת זה אלפי שנים בין בני אדם לווירוסים, קו החזית עובר דרך הגוף של כל אדם ואדם ברחבי כדור הארץ. פריצתו של הקו הזה באיזושהי נקודה בעולם מסכנת את כולנו. אפילו לאנשים העשירים ביותר במדינות המפותחות ביותר יש אינטרס אישי להגן גם על האנשים העניים ביותר במדינות הנחשלות ביותר. אם וירוס חדש מדלג מעטלף לאדם בכפר עני בג'ונגל מרוחק, תוך מספר ימים הווירוס הזה יכול לטייל גם בוול סטריט או בירושלים.
שלד של מערכת גלובלית למניעת מגפות קיים כבר היום, בדמות ארגון הבריאות העולמי ומספר מוסדות נוספים. אבל התקציבים העומדים לרשות המערכת הזו דלים ביותר, ואין לה כמעט שיניים פוליטיות. צריך לתת למערכת הזו יותר כוח והרבה יותר כסף, כך שהיא לא תהיה תלויה לחלוטין בגחמותיהם של פוליטיקאים. כפי שהוסבר לעיל, אין זה מתפקידם של מומחים להחליט על מדיניות. זו צריכה להישאר נחלתם של הפוליטיקאים. אבל רצוי שאיסוף המידע מרחבי העולם, ניטור איומים והתרעה על סכנות חדשות יהיו בסמכותה של איזושהי רשות עצמאית.
אנשים רבים חוששים שהקורונה מסמנת את תחילתו של גל שלם של מגפות חדשות. אבל אם שני הלקחים שלעיל ייושמו, ייתכן בהחלט שהזעזוע של הקורונה יביא דווקא לירידה בשכיחותן של מגפות. האנושות כמובן לא יכולה לעצור את עצם הופעתם של וירוסים וחיידקים חדשים. זהו תהליך אבולוציוני טבעי שמתרחש זה מיליארדי שנים וימשיך להתרחש גם בעתיד. אבל לאנושות כן יש היום את הכלים והידע הדרושים כדי למנוע מווירוס חדש להתפשט ולהפוך למגפה עולמית.
אם הקורונה בכל זאת תמשיך להתפשט בעולם ב-2021 ולקטול מיליונים, או אם מגפה קטלנית עוד יותר תכה באנושות ב-2030, זה לא יהיה אסון טבע בלתי נמנע או עונש מאלוהים. זה יהיה כישלון אנושי, וליתר דיוק — כישלון פוליטי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
