בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999 הפסיד בנימין נתניהו לאהוד ברק, ולאחר פרסום התוצאות הוא התייצב בפני התקשורת והכריז: "אני חושב שהגיע הזמן עכשיו לקחת פסק זמן עם משפחתי, עם אשתי וילדיי הקטנים, ולהחליט על המשך דרכי. ולכן אני מודיע היום על כוונתי לפרוש מהנהגת הליכוד". אבל לפי הפרסומים, כבר לאחר כמה ימים הוא נפגש עם יועציו ואמר להם: "צריך להתחיל לחשוב מה עושים". באיזה עניין? הם תהו. "איך חוזרים", ענה נתניהו בקוצר רוח. "איך חוזרים לשלטון. צריך להתחיל לעבוד על זה".
נתניהו עבד על זה ללא לאות אבל נזקק לעשר שנים כדי לשוב לבית בבלפור. צריך לנתח מדוע זה ארך זמן כה רב מבחינתו, ואם גוש מתנגדיו אכן יצליח להקים ממשלה בשבועות הקרובים – כדאי לנסות ולהעריך אם הוא יצליח לעשות כך שוב. הפעם, הרצון שלו לשוב לתפקיד לא נובע רק מאובססיה לשלוט, אלא גם מהצורך להציל את עצמו ממצבו הפלילי העגום. נתניהו מבין היטב שיכולתו להשפיע על בלימת המשפט, או לפחות להשיג עסקת טיעון סבירה מבחינתו, תהיה בעייתית יותר אם אכן יעבור לאופוזיציה.
לאחר ההפסד ב-1999 נוצח נתניהו פעמיים בניסיונו לחזור לראשות הממשלה. בפעם הראשונה, ב-2002, הוא התמודד מול ראש הממשלה המכהן אריאל שרון בפריימריז על ראשות הליכוד (תזכורת לאלה הטוענים ש"אצלנו בליכוד" לא מחליפים מנהיג מכהן). באותה תקופה הוא האשים את שרון בכישלון במלחמה בטרור, ואמר: "בתקופה שלי כראש ממשלה לא היו כמעט פיגועי טרור. הממשלה בראשות שרון הורידה את רמת הציפיות לגובה הדשא". המסר הזה לא עבד כנגד הלוחם המהולל של ה-101 וגיבור מלחמת יום הכיפורים. נתניהו הובס בפריימריז.
בבחירות 2006 התמודד נתניהו נגד קדימה בראשות אהוד אולמרט. שוב הוא השתמש בקמפיין הפחדה, הפעם נגד שותפו לשעבר בליכוד שאותו כינה "שמאלמרט", אלא שעל רקע מבצע "חומת מגן" והקמת גדר ההפרדה כמה שנים קודם לכן, ודעיכת האינתיפאדה השנייה, הטרור פחת מאוד והציבור לא היה מוטרד מן הנושא.
נתניהו כבר לא יוכל להבטיח שיחסל את חמאס בעזה, כפי שעשה בפעם האחרונה שהיה באופוזיציה. הוא גם לא יכול להצהיר שיטפל טוב יותר בגרעין האיראני משום שבמו ידיו חירב את היחסים עם ממשל ביידן
בבחירות 2009 הצליח נתניהו להשתמש במלחמת לבנון השנייה, שנתפשה ככישלון, כדי למצב את עצמו מחדש כמר ביטחון, וזה הביא לבחירתו לראש ממשלה אף שקיבל מנדט אחד פחות מיו"ר קדימה ציפי לבני. קמפיין ההפחדה הביטחוני המשיך גם במערכות הבחירות של 2013 ו-2015, אז הצליח נתניהו להעלות לסדר היום את הנושא האיראני, ועליו הוא נישא בדרך לניצחונות.
המצב השתנה בשלוש מערכות הבחירות של 2020-2019. נתניהו התקשה לייצר קמפיין הפחדה מול שלושת הרמטכ"לים של כחול לבן, ובהתאם התקשה גם להרכיב ממשלה. במערכת הבחירות של 2021 הוא נכשל שוב, הפעם בניסיון לשכנע את הציבור שנפתלי בנט וגדעון סער הם אנשי שמאל "מסוכנים", ואלה בלמו את ניסיונותיו להרכיב ממשלה.
לפיכך, אפשר לקבוע סרגל מדידה די ברור ליכולתו של נתניהו לנצח בחירות: היא מותנית בניהול קמפיין הפחדה בנושאי ביטחון, הטרור הפלסטיני והאיום האיראני. מה סיכויו לעשות זאת שוב, בבחירות הבאות שיתקיימו מי יודע מתי, אם אכן המחנה הנגדי ירכיב ממשלה ונתניהו יהפוך לראש האופוזיציה?
נתניהו טבע את המושג "ממשלת שמאל מסוכנת" כבר כשתקף את בנט על נכונותו לפתוח במו"מ עם יאיר לפיד להקמת ממשלה. הוא נראה תמיד כאילו המציא את הטקסטים שלו באותו רגע, אבל מדובר באותו דף מסרים משומש לעייפה, שממנו הוא קורא כמעט 30 שנה. מסרי המפתח שבו הם "מדינת ישראל ניצבת בפני איום קיומי" ו"השמאל הוא שותף של האויבים האלה".
המסר של נתניהו ב-2015: הצבעת לשמאל? קיבלת את דאעש
נתניהו ב-2009: שלא כמו לבני, אנחנו נמוטט את שלטון חמאס
נתניהו מתאר את הקואליציה המתרקמת כממשלת העבודה, מרצ ורע"מ או הרשימה המשותפת, אבל בפועל, כל השרים המרכזיים המיועדים יהיו אנשי ימין והמרכז הפוליטי. בנט, ראש הממשלה, הוא איש ימין עם תעודות. כך גם שר האוצר אביגדור ליברמן וגדעון סער, אולי שר המשפטים, שמתוקף תפקידיהם יהיו חברי הקבינט הביטחוני. בני גנץ, שר הביטחון, היה שותף של נתניהו - הן כרמטכ"ל והן כשר הביטחון - במדיניות ההבלגה מול חמאס בעזה, ובמדיניות התוקפנית נגד איראן בסוריה. יאיר לפיד, שר החוץ, הוא איש המרכז הפוליטי בעמדותיו.
נתניהו כבר לא יוכל להבטיח שיחסל את חמאס בעזה, כפי שעשה בפעם האחרונה שהיה באופוזיציה. הוא גם לא יכול להצהיר שיטפל טוב יותר בגרעין האיראני משום שבמו ידיו חירב את היחסים עם ממשל ביידן.
ומלבד אובדן המסרים המרכזיים שלו, נתניהו יחסר גם שני נכסים תדמיתיים חיוניים. ראשית, הוא יישאר ללא סמלי המעמד של ראש הממשלה - הפודיום עם סמל המדינה והדגלים מאחוריו. שנית, הוא מאבד את הבית בבלפור. לא מדובר רק בבית מגורים אלא גם בסמל במאבק שלו נגד אליטות השמאל. דווקא התמקדות המפגינים במעון ראש הממשלה בירושלים הפכה את המבנה, בעיני תומכי נתניהו, למעין מצדה שיש להגן עליה מפני סילוקו משם. היציאה מבלפור תהיה עדות לכך שנגזזו מחלפות שמשון.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
