17 שנה אחרי הפרשה שהסעירה את צה"ל ומערכת הביטחון, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעת הנזיקין של משפחת הנערה הפלסטינית אימאן אלהמץ, שנורתה למוות על ידי כוח צה"ל ליד מוצב גירית בגזרת רפיח בחבל עזה. תביעת הנזיקין של משפחת הנערה, בת 13 במותה, נדחתה מחמת הסייג לאחריות המדינה בגין "פעולה מלחמתית".
במרכז הפרשה עמד סרן ר', ששירת אז כמפקד פלוגה בחטיבת גבעתי. הקצין הואשם בווידוא הריגה של הנערה, אך בשנת 2005 זוכה מהמיוחס לו בבית דין צבאי. בהמשך הגיש סרן ר' תביעת דיבה נגד התוכנית "עובדה" עם אילנה דיין בעקבות כתבה שעסקה בנושא. בתום הדיונים בערכאות השונות בתביעה, נקבע כי הזכיינית תפצה את סרן ר' בעקבות שידור פרומו, אולם במקביל הוכרע כי דיין לא הוציאה את דיבתו של הקצין.
במקביל, משפחת הנערה הגישה תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. התובעים טענו כי בתקרית שאירעה בחמישה באוקטובר 2004, "המנוחה הגיעה לקרבת המוצב לאחר שתעתה בדרכה לבית הספר, כשהיא נושאת על גבה ילקוט עם ספרים בלבד. בעקבות תחילת הירי לעברה שמטה את הילקוט והחלה לנוס מאזור המוצב לעבר אזור מגוריה. החיילים המשיכו לירות על המנוחה; וגם לאחר שנפגעה ונפלה - החיילים לא החישו לה טיפול רפואי, אלא המשיכו לירות עליה".
עוד נטען בתביעה כי "מפקד הפלוגה, סרן ר', אף הסתער לעברה וביצע בה 'וידוא הריגה'. לא היה יסוד לחשד כי המנוחה הייתה מעורבת בפעילות חבלנית עוינת; אך אפילו נבע הירי, בתחילתו, מחשש אמיתי של החיילים מן הסיכון הגלום בנוכחותה בקרבת המוצב – הרי שגם מצב דברים זה נגרם עקב רשלנות החיילים בעמדת התצפית, אשר לא הבחינו בה בעודה רחוקה מן המוצב. לו הבחין התצפיתן מבעוד מועד במנוחה – היו חיילי המוצב, מן הסתם, מניסים אותה בצעקות או ביריות אזהרה, מבלי לפגוע בה ובוודאי מבלי להרגה".
התובעים, שיוצגו על ידי עורכי הדין לאה צמל וג'אדה חליחל, ציטטו בדברי הסיכום משירו של חיים נחמן ביאליק: "שמים בקשו רחמים עליי! אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב/ ואני לא מצאתיו/ התפללו אתם עליי". עוד צוין בדברי הסיכום: "אימאן, אמונה בעברית, ילדה בת 13 שחייה נגדעו מכדורי אש חיה רבים שפילחו את גופה עת הייתה בדרכה לבית ספרה ונקלעה בטעות לשטח אב"מ, מלקה בנו בתביעתה זו בדורשה דין וחשבון, ולו חלקי, ממי שאמור לשאת בנזקי הריגתה, ולא להסתפק בתפילת רחמים עליה".
בתביעה נטען לרשלנות המדינה בשל היעדר גידור, שילוט וחישוף, שמזהירים עוברי אורח תמימים מלחדור ל"אזור הביטחוני המיוחד" שסבב אז את המוצב כרצועת ביטחון. השופט שלמה פרידלנדר דחה אתמול (יום ד') את התביעה של משפחת אלהמץ בגלל הסייג לאחריות המדינה בנזיקין בגין "פעולה מלחמתית".
"לא היו סימנים שהיא נושאת חגורת נפץ"
עם זאת, השופט קבע שהכוח נהג בניגוד להוראות הפתיחה באש, לדיני הרשלנות ולמשפט הבינלאומי ההומניטרי. "חיילי התצפית לא זיהו את המנוחה מבעוד מועד, בעודה מתקדמת לתוך האזור הביטחוני המיוחד, אך רחוקה דיה מן המוצב, משום שלא היו מרוכזים במשימתם", ציין השופט. "לו זיהו אותה במועד, היו מניסים אותה בקריאות או בירי אזהרה. על ידי כך הם היו מנטרלים את הסיכון, מבלי לחוש צורך 'לנטרל' את המנוחה.
"עם תחילת הירי לעבר המנוחה, ובטרם נפגעה - היא שמטה את התיק שנשאה והחלה לנוס על נפשה ולהתרחק מן המוצב. היא נחזתה שלא לשאת נשק, ולא היו סימנים מחשידים לאפשרות שהיא נושאת על גופה חגורת נפץ. החיילים היו באותה השעה ממוגנים בתוך המוצב. בנסיבות אלה, הירי המסיבי של החיילים על המנוחה, ו'וידוא ההריגה' שביצע בה המ"פ, חרגו מן האמצעים המידתיים שהיה מותר לחיילים לנקוט, בין לפי הוראות הפתיחה באש, בין לפי דיני הסבירות הנזיקיים והמנהליים, ובין לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי".
השופט העיר "על עניין 'וידוא ההריגה' על ידי סרן ר', שמיקד תשומת לב רבה בהליכים קודמים ובתוכנית 'עובדה'. לדידו של סרן ר', נטרול הסכנה לחיי החיילים חייב את הריגת המנוחה. לפיכך ראה לעצמו חובה לוודא את הריגתה. הוא הכריז בקשר על כוונתו לעשות כן, ושב והכריז בקשר כי עשה כן, וכי כך צריך לעשות. עצם וידוא ההריגה אינו מוטל בספק, אפוא. אולם, הכשל של החיילים וסרן ר' לא היה בווידוא ההריגה, אלא בהריגה. ההריגה ווידוא ההריגה לא נדרשו לנטרול הסכנה לחיי החיילים, ולפיכך אסור היה לבצעם.
"אולם שתי הפעולות הללו נעשו 'בהיעלם אחד'; כלומר: ברצף אחד, מחמת אותה טעות בתגובה הנכונה לאיום. הפעולה השנייה, אפוא, אינה מוסיפה אשם על האשם הגלום כבר בפעולה הראשונה. לא התרשמתי כי היה מדובר, חלילה, ב'התעללות בגופה' או במתן פורקן לשנאה מצד סרן ר'. זו הייתה 'הליכה עד הסוף' עם התפישה המוטעית שלפיה המנוחה הייתה מחבלת, בוודאות, וכי נשקפה ממנה סכנה שרק הריגתה עשויה לנטרל".
השופט סיכם: "גם במישור הנזק והקשר הסיבתי יש לומר כי מאבחנות החיילים בקשר מסתבר, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, שגורלה של המנוחה נחרץ עוד לפני 'וידוא ההריגה' של סרן ר'. מן האמור עולה גם כי לא רלוונטית טענת התובעים בדבר אי-הענקת טיפול רפואי למנוחה: החיילים הניחו שהכרחי להורגה כדי לנטרל את האיום. הם ראו את עצמם ואת זירת האירוע כחשופים לפיצוץ יזום על ידי המנוחה, ולירי צלפים. ברור שנסיבות כאלה אינן מתיישבות עם הענקת טיפול רפואי למנוחה, תוך סיכון לחיילים ולצוות הרפואי, לאחר הפגיעה בה, מלבד העובדה המסתברת כי כבר לא היה בו כדי להצילה. כלומר, הן ההתרשלות והן הנזק היו נעוצים בהריגת המנוחה, ולא בהיעדר טיפול רפואי בה".
התביעה של משפחת הנערה המנוחה הוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2005, אולם לאחר מכן עבר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע והתנהלה בו משנת 2012. ב-2018 הוגשו סיכומי התובעים, וב-2019 הגישה המדינה את סיכומיה. התובעים פנו בתחילת השנה הנוכחית לבית המשפט בבקשה שייתן פסק דין. "משפחתה של המנוחה מרבה לשאול על גורלו של התיק וממתינה להחלטתה. הדבר משמעותי יותר כנראה בייחוד בימים אלה".
ב-2018 דחה השופט פרידלנדר את תביעת הנזיקין שהגיש ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, ששלוש מבנותיו ואחייניתו נהרגו מפגיעת פגזי טנק של צה"ל בבית המשפחה בעזה במהלך מבצע עופרת יצוקה ב-2009. גם אז קבע השופט פרידלנדר כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" שהמדינה אינה נושאת באחריות נזיקין בגינה. השופט אף ציין אז כי בבית הוסלקו אמצעי לחימה של ארגוני טרור.
