הצהרת נתניהו על ההסכם המתגבש עם איחוד האמירויות
(צילום: לע"מ)
ההסכם עם איחוד האמירויות הוא באמת אירוע היסטורי שמשפר בצורה מהותית את מצבה האסטרטגי והבינלאומי של מדינת ישראל, פותח אפשרויות מבטיחות מאוד בתחום הכלכלי והמדעי ומעניק לגיטימציה אזורית, ערבית-מוסלמית לקיומה של מדינה יהודית בלב המזרח התיכון המוסלמי.
ההסכם המתגבש עם איחוד האמירויות - כתבות נוספות:
להסכם הזה, לכשייחתם, יהיו שני מתנגדים בולטים שינסו לערער אותו בכל דרך אפשרית, כולל שימוש בטרור ובסייבר. המתנגדת הגדולה היא איראן, שהקשרים עם איחוד האמירויות בכלל ואבו דאבי בפרט, חיוניים עבורה במיוחד בתקופה הזו. איראן נזקקת לשירותי התיווך של הסוחרים ואנשי העסקים, וגם לאנשי הממשל של איחוד האמירויות כדי לייבא ולייצא סחורות חיוניות ולהלבין את מעט הרווחים שהיא מצליחה לגבות עבור הנפט שלה.
דרך אבו דאבי מתנהל רוב מסחר הנפט החשאי של איראן וסחר החליפין החיוני לכלכלתה בימים אלה. בנוסף לכך, נוכחות לגיטימית של ישראלים באיחוד האמירויות כולל חברות הייטק משותפות שיקומו, מקלה על ישראל בהיבטים אסטרטגיים שונים וחשובים. המתנגדים הנוספים הם הפלסטינים, שינסו בכל כוחותיהם למנוע הצטרפות מדינה נוספת.
בהקשר זה חייבים לציין שלאיחוד האמירויות יש הכוח הצבאי החזק והיעיל ביותר באזור המפרץ הפרסי מלבד צבאות איראן וארה"ב. הכוח הזה, שמובל על ידי גנרל אוסטרלי, הוכיח את עצמו במלחמה בתימן והוא ירוויח משיתוף פעולה עם ישראל ממש כשם שישראל תרוויח משיתוף פעולה איתו.
אבל העיקר הוא ההיבט הכלכלי. לשיתופי הפעולה ולסחר עם ישראל יש לאיחוד האמירויות פוטנציאל להביא לידי מיצוי את העיקרון היחסי שיש לכל אחת מהן. עם הכסף והיזמות הערבית-מפרצית של איחוד האמירויות, יחד עם היצירתיות והיכולות הטכנולוגיות של מדינת ישראל - כל מדינות האזור עשויות להרוויח.
בתחום המדיני, ובצדק, ציין ראש הממשלה נתניהו כהישג את העובדה שההסכמה בינו לבין יורש העצר מוחמד בן זייד לבין הנשיא טראמפ, מבוססת על עיקרון השלום תמורת שלום.
ההתחייבות של ישראל להשעות את הסיפוח נועדה כדי להחליק את ההסכם בגרונו של העולם הערבי, אבל ההסכם עומד בזכות עצמו מפני שמדינה ערבית חשובה הכירה בכך והצהירה על כך שהיא עשויה להרוויח מהסכם שלום עם ישראל יותר מאשר תפסיד ממנו.
אמנם ארצות הברית, טראמפ ובעיקר חתנו ג'ארד קושנר, הם שותפים חשובים להסכם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שדווקא חולשתה של ארה"ב ומדיניותו ההפכפכה של הנשיא טראמפ הן שהובילו להסכמה בין ישראל לאיחוד האמירויות.
כל מדינות המפרץ הערביות חוששות מאיראן ומכוונותיה לפרוץ את ההגמוניה שלה באזור באמצעות שליחים, וכולם גם היו מודאגים מן העובדה שארה"ב שואפת להקטין את נוכחותה הצבאית ואת מעורבותה באזור כדי להתמקד רק בלחץ כלכלי על איראן. בלית ברירה, כדי למלא את החלל הצבאי שנותר, נקראה ישראל אל הדגל.
כמעצמה אזורית חשובה שאיראן היא אויבת ראשונה במעלה שלה, ישראל היא בעלת ברית שמסוגלת לסייע ביעילות למדינות כמו בחריין, איחוד האמירויות וכוויית, כדי להתגונן מפני הטרדות ופרובוקציות איראניות. לא שישראל תשלח את חטיבת גולני או את שייטת ספינות הטילים של חיל הים כדי להגן על נמל אל-חיימה באיחוד האמירויות, אבל ישראל בהחלט יכולה לספק טכנולוגיה ומערכות צבאיות שינטרלו את היתרון הצבאי הברור של איראן שמאיים על השכנות הערביות שמעבר למפרץ.
כך או כך, צריך לראות איך הדברים יתפתחו. אם אכן התקוות שתולים באיחוד האמירויות בשלום עם ישראל יתממשו, בין השאר גם בתחום הדתי, כשישראל תאפשר עליית עולי הרגל מהמפרץ להר הבית, אזי אפשרי בהחלט שגם מדינות ערביות אחרות יבואו בעקבות איחוד האמירויות: אולי בחריין, אולי סודן, ואולי אפילו סעודיה, בהסכם שלא יהיה אמנם הסכם שלום מלא, אבל ינרמל את היחסים בין שתי המדינות ויאפשר להן להיאבק במשותף באיום הגרעין האיראני.
מכל הסיבות האלו, ראוי ראש הממשלה נתניהו למחמאה. הוא באמת הצליח להכות שתי ציפורים חשובות באבן אחת: גם השיג שלום עם מדינה ערבית חשובה וגם הצליח להוריד את עצמו מעץ הסיפוח שעליו טיפס בלי יכולת ובלי רצון אמיתי לקיים את הבטחתו.
נתניהו צריך להודות בעניין זה גם לבני גנץ ולגבי אשכנזי, שהצליחו לגבש ברית "שפויים" עם ג'ארד קושנר, ובלמו את הספרינט שנתניהו החל בו לעבר הסיפוח באיבו, ובכך נתנו לראש הממשלה הזדמנות לחשוב מחדש ואף לקבל בונוס נאה בעיתוי מושלם מבחינתו.
עצם השגת ההסכם עם איחוד האמירויות אינו מוריד את האפשרות שנלך לבחירות מוקדמות, אבל הוא הקטין את הסיכוי שזה יקרה בזמן הקרוב - וגם זו לטובה. נתניהו ירצה לתת לימינה ולמתנחלים להקל מעט את הרושם של דחיית הסיפוח.
בכל מקרה, הפוליטיקה הפנים-ישראלית מתגמדת לנוכח ההישג ההיסטורי שבו מדינה ערבית ומוסלמית שלישית, ואחת החשובות שבהן, מכירה במדינת ישראל ומוכנה לנרמל את היחסים איתה.
