"מה תרעש אבי,
אבי השותק, המלא
צעקתו
אגרופי בשערותיך, אני,
שהנני מכאוביך
העתידים לבוא.
איך לא אזכור
כי בדמעה אותי זרעת
ובבכי אותי תקצור"
(בארי חזק ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים)
במדינת ישראל, שנלחמת על קיומה כבר שבעים ושלוש שנים, יום הזיכרון הוא יום קדוש – שבו אנו מבכים את מתינו, מדברים בגבורתם ומבקשים להיות ראויים לקורבנם. ביום הזה כולנו משפחה שכולה אחת, ובעוד כל ישראלי מתייחד עם נופליו שלו, אנו מתייחדים עם הנופלים כולם.
אבל גם ביום הקדוש הזה, הקולקטיבי, אנו חוטאים לעתים. כך, בציון זכרם וגבורתם של הנופלים בשדה הקרב, ובשכחת אלפי הנופלים במערכה. הסיפור הישראלי של שירות בצה"ל, אינו רק סיפור של גבורה. הוא סיפור של סכנה.
עצם השירות בצה"ל, גובה מחיר אישי כמעט מכל נער או נערה שבוחרים לשרת. השירות מלווה בכאב, בפחד, בחרדה – עבור החיילים ועבור בני משפחותיהם. האימונים מסוכנים, השירות עצמו קשה.
חשוב לזכור ולהזכיר, דווקא היום, שבמהלך השירות בצה"ל נהרגו רבים מדי בתאונות נשק, תאונות דרכים, מירי של כוחותינו וגם, לצערנו הרב, רבים מאוד הם אלה שכוחם לא עמד להם. שהמעמסה הכבדה על כתפיהם הכריעה אותם.
בשנים האחרונות, כאשר לשמחתנו פחתו המלחמות, רבים מחללי צה"ל לא נפלו בשדה הקרב. כך, שליש מתוך החללים שנוספו למניין הנופלים השנה, נהרגו בתאונות קשות ושליש – לא הצליחו לשאת את המעמסה, ושלחו יד בנפשם.
צה״ל ומערכת הביטחון פועלים כדי להפחית את האבדות - באמצעות טיפול נקודתי באובדנות לצד הקפדה יתרה על נהלי בטיחות למניעת תאונות, אך לצערנו לעיתים הפעילות הביטחונית ומשימות הצבא, מביאות גם לפגיעות כאלה בנפש.
כאשר אנחנו מדברים על גבורה, חשוב לדבר גם על אותם אלפי אלפים, שהלכו מעמנו בחשכה. בלי הילת הגיבורים שהחברה הישראלית מעניקה ללוחמים. הותירו מאחוריהם עשרות אלפי משפחות שכולות שראויות אף הן להכרה ציבורית, על הקורבן שהקריבו, על ההתמודדות.
בכל שנה בעת הזאת אני פוקד את קברו של אחי, אברהם שלום חיים ביטון ז"ל, בירוחם. אברהם, השישי מאחיי, למד בפנימייה צבאית, שירת בחיל החימוש, ובאחד הימים כשחזר הביתה – ארבעה ימים אחרי שעבר תאונה שכלל לא ידענו עליה – נפטר.
"אנחנו עם אשר האנדרטות שהקים לא היו אף פעם אנדרטות ניצחון", אמר הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר. "האנדרטות שלנו – כולן – חקוקים עליהן שמות הנופלים".
לתפיסתי, דווקא זהו סוד כוחה של החברה הישראלית – שבוחרת לזכור ולהזכיר את המחיר הכבד של המלחמה, על מנת שיידעו המנהיגים לגשת ביראת קודש להחלטות הנוגעות לחיי אדם. כדברי צ'רצ'יל: "על המדינאי הלוקה בקדחת המלחמה להבין כי מרגע שנתן את האות, אין הוא יותר אדון למדיניות שקבע, אלא עבד לרצף של אירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים".
את הכוח הזה, אני מבקש לחזק ולהרחיב. לקורבן שהקריבו הוריי, אליהו ומסעודה ביטון, אין אנדרטה. כך גם לאלפי הורים, אחיות ואחים, יתומות ויתומים, בנות ובני זוג שכולים.
מיכאל ביטוןצילום: קובי קואנקס כמובן, לא האנדרטה היא שחשובה, אלא הצורך לרומם את ההחלטה של ילד או ילדה לשרת בצה"ל. הבחירה לממש את הזכות הזו, שבצדה לעתים מחיר נורא. הצורך לרומם אותם, את משפחותיהם. לומר גם להם, שילדיהם לא מתו לשווא, וגם הם הקריבו את חייהם בעצם הבחירה להשתתף במערכה הממושכת מכל – להגנה על מדינת ישראל וגבולותיה.
שִׂימֵ֨נִי כַחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ (שיר השירים פרק ח’ פסוק ו׳)
מיכאל ביטון מכהן כשר לנושאים אזרחיים וחברתיים במשרד הביטחון ושר לנושאים אסטרטגיים מטעם כחול לבן
