"זו אפליה, אני לא מבין", אומר אלכסנדר צמיר בן ה-82 בקול סדוק. בזמן מלחמת העולם השנייה ברח צמיר מפולין לסיביר יחד עם הוריו ובני משפחה נוספים. "אמא שלי ז"ל לקחה יוזמה, וברגע שהגרמנים היו קרובים לקרקוב היא אמרה שצריך לברוח. היא סיפרה לי על התקופה שבה התחבאנו בסיביר, שהייתי הולך לישון בוכה מרעב, והייתי קם בוכה מרעב. הוריי אכלו קליפות תפוחי אדמה".
בשנת 1956 עלה צמיר לארץ. כמו ניצולי שואה רבים, כיוון שעלה בשנה זו הוא זכאי לרנטה שנתית בלבד, והוא מקבל פעם בשנה כמה אלפי שקלים. בת דודתו, שהייתה עימו לאורך כל המלחמה ועלתה בסך הכל שלוש שנים לפניו, מקבלת לעומתו רנטה חודשית – כמה אלפי שקלים מדי חודש. "לא סבלתי פחות מאחרים, וזרקו אותי לפח", הוא נשבר.
יחד עם שלושה ניצולים נוספים הגיש לאחרונה צמיר עתירה לבג"ץ בייצוג פנימי של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. הרקע לעתירה הוא הצהרות המדינה כי ניצולי שואה שהוגדרו "מעגל ראשון" יהיו זכאים לתגמולים חודשיים ולהטבות נלוות. בהגדרה זו נכללים שורדי מחנות, אתרי השמדה, גטאות וחיי סתר, וגם מי ששהו בסיביר, כמו צמיר ושותפיו לעתירה. בפועל, המדינה מבחינה בין ניצולי שואה ששהו בסיביר על פי מועד הגעתם לישראל - מי שעלו ארצה לפני 1 באוקטובר 1953 זכאים לתגמולים השמורים למעגל הראשון, ומי שעלו לאחר מכן לא זכאים. מדובר בהפרש כספי עצום, כזה שיכול לשנות את חיי הניצולים מקצה אל קצה ומכסה מזון וחשבונות.
צמיר ויתר העותרים מבקשים מבית המשפט העליון לקבוע שמועד העלייה לישראל לא יכול להיות שיקול המאפשר אפליה.
"המקרה של אלכסנדר צמיר משקף בבירור את האפליה בהתייחסות לניצולים המשתייכים לאותה קבוצה, ואפילו ששהו באותו מקום ובאותו זמן ועברו את התקופה האיומה הזו יחדיו, הדבר היחיד שמבדיל בינם הוא מועד עלייתם לארץ", מסבירות עורכות הדין שרי ורדי ורעות מיכאלי. "ארבעת העותרים מייצגים ניצולי שואה רבים שברחו מהכיבוש הנאצי ושגורשו לסיביר במהלך מלחמת העולם השנייה, שמצד אחד המדינה מכירה בהם כמי שמשתייכים ל'מעגל הראשון' אולם למרות השתייכותם לקבוצה זו, אינם זכאים לקצבה חודשית".
