ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה, הודיע באמצע החודש ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן שהתנועה מסכימה לקיומן של בחירות. השאלות המעניינות הן מדוע שינתה חמאס את עמדתה המסורתית המתנגדת לבחירות, ואם העמדה החדשה אכן תסלול את הדרך לקיומן.
בחמאס טענו כי הגורם לשינוי הוא ערבויות שהבטיחו מדינות ערביות וזרות, אולם ההסבר לא מתקבל על הדעת שכן הפלסטינים הם שצריכים לקבוע את גורלם בעצמם. לדעתי, את ההסבר יש לחפש במקום אחר.
כמו פתח ותנועות אחרות, גם חמאס מבינה היטב את משמעות נפילתו של דונלד טראמפ וניצחונו של ג'ו ביידן. היא מבקשת להתכונן לכניסת הממשל החדש לבית הלבן ולהשיג תמיכה מבעלות בריתה, ובמיוחד מקטאר, מטורקיה ומהאחים המוסלמים. הדבר קשור לשרשרת צעדים פלסטיניים שנועדו להכות בברזל בעודו חם. הנהגת הרשות מבקשת לשכנע את ביידן שיש להציב את הסוגייה הפלסטינית במעלה סדר העדיפויות, ולכן ממהרים שם לגלות יוזמה – אם בהבעת רצון בחידוש התיאום הביטחוני עם ישראל, אם באימוץ עמדה פרגמטית כלפי חידוש היחסים עם הממשל האמריקני, ואם בהודעה על נכונות לחידוש המשא ומתן עם ישראל.
חמאס מהמרת אפוא על שינוי חיובי בעקבות חילופי הממשל בארה"ב. אולם הסבר זה, אף שיש בו היגיון, אינו מספיק כדי להסביר את השינוי בעמדתה, שכן אנשיה לא היו מעודדים בחירות בידיעה ברורה שיפסידו. לכן אפשר להעריך שאנשי חמאס הסכימו לבחירות מפני שהם מהמרים על החולשה הפנימית של פתח, שנקלעה לקשיים בעקבות כישלון הפרוגרמה המדינית שלה. כלומר, חמאס לוקחת סיכון על רקע תחושה שיריבתה חלשה מאי פעם וכי מאבקי שליטה פנימיים יחלישו אותה פוליטית.
הפתרון הגרוע ביותר הוא ללכת לבחירות מבלי להיות נכונים לקבל את תוצאותיהן. אם יתקיימו בחירות שלא יביאו שינוי מהותי, מי שקוראים להן עכשיו יידרשו לזכור שהאחריות לכך רובצת על כתפיהם
נושא נוסף הוא לגיטימציה. בראש סדר העדיפויות של חמאס ניצבת השמירה על שלטונה בעזה. אולם לאחר תקופה ארוכה כל כך שבה לא התקיימו בחירות היא זקוקה ללגיטימציה מצד הרשות, שתקל עליה את הנטל הכבד שבשליטה בשני מיליון אזרחים. לגיטימציה שלטונית תושג לא רק באמצעות השיתוף האפשרי עם פתח אלא גם באמצעות בחירות, משום שאלה יסירו מעל סדר היום את שאלת הפילוג – ואת אחריותה של חמאס לפילוג.
שיקול רביעי התומך בשינוי עמדתה של חמאס הוא העובדה שהיא לא מעוניינת בעימות צבאי עם ישראל בזמן שאינו מתאים לה. מנקודת מבטה, העמדה הערבית כלפי הפלסטינים נחלשה כעת בשל הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה ממדינות ערב. נוסף על כך, כל הסימנים מעידים כי הממשלה הבאה בישראל תהיה ימנית, ואולי אף קיצונית יותר מזו הנוכחית. בעלות בריתה של חמאס, דוגמת טורקיה ואיראן, עסוקות כעת בקבלות פנים לממשל ביידן, והן לא יוכלו לעמוד לצידה בעימות מול ישראל. לכן בחמאס הבינו את מגבלות הכוח והחליטו להסכים לבחירות.
למרות כל זאת, הדרך לבחירות אינה סוגה בשושנים. אי אפשר להבטיח שחמאס ופתח יגיעו להסכמות הנדרשות לקיומן של הבחירות, שנקבעו למאי 2021 (לפרלמנט) וליולי 2021 (לנשיאות). למעשה, הסיכוי להסכמות כאלה אינו גבוה. יתר על כן, ישראל עצמה צריכה לתת את האור הירוק לקיום בחירות, והיא תעשה זאת רק אם תהיה בטוחה שהבחירות יתנו תוקף למעמדה של הרשות על פי הסכמי אוסלו, ורק אם יתרמו להמשך הפילוג והמשך ריסונו של חמאס. כך שלא בטוח בכלל שבחירות אכן יתקיימו.
האני אלמסרי אל מסריאולם מעבר לחוסר הוודאות הזה, נדמה שקצה נפשו של העם הפלסטיני בדיבורים על פיוס ושינוי. והגיע הזמן לומר את האמת: מי שבאמת מעוניין לממש את חזון המדינה הפלסטינית ולקיים בחירות חופשיות ודמוקרטיות שתוצאותיהן יתקבלו בקהילה הבינלאומית, צריך לדאוג להסיר תנועות פלסטיניות – לרבות חמאס – מרשימת ארגוני הטרור, ולהסיר את הווטו על כך שתנועות אלו ייקחו חלק בממשלה הבאה. במקביל, כל התנועות המשתתפות בבחירות צריכות להתחייב לכבד את תוצאותיהן ולהסכים שהחוק הבינלאומי יהיה המצפן היחיד של הממשלה הפלסטינית.
הפתרון הגרוע ביותר הוא ללכת לבחירות מבלי להיות נכונים לקבל את תוצאותיהן ואת השלכותיהן. בחירות כאלה עלולות רק להנציח את המצב הקיים. ואם יתקיימו בחירות שלא יביאו עימן שינוי מהותי, מי שקוראים להן עכשיו יידרשו לזכור היטב שהאחריות לכך רובצת על כתפיהם.
- האני אל-מסרי הוא ראש מרכז המחקר הפלסטיני למדיניות ואסטרטגיה. המאמר המלא התפרסם באתר "ערב 48". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
