יוסף חיים ברנר, מחלוצי הספרות העברית "החילונית", נרצח באכזריות במאורעות תרפ"א. גופתו, שהתגלתה בבית יצקר ביפו המעורבת מאז ועד היום, חוללה ולא נותר בה צלם אנוש. ברנר המסכן לא היה חבר בגרעין תורני (למעשה, הוא היה ההיפך הגמור), ויחסיו עם ערביי יפו היו יחסי שכנות טובים ומכבדים. הוא נרצח בשל היותו ציוני.
דמותו שעולה שוב, 100 שנים לאחר אותם מאורעות, מעוררת בנו את הפחד העתיק והחבוי, שמושרש בכל מי שרואה את עצמו ציוני, על רקע היחסים בין יהודים וערבים בישראל ובעיקר בשל ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שתי השאיפות הלאומיות הסותרות - הציונית והפלסטינית.
השאלה הבוערת, המדאיגה והבלתי פתורה בשלב זה, היא האם יחסי האנוש והקרבה ביו יהודים לערבים ברחבי הארץ יגברו במצב קיצון על השאיפות והרגשות הלאומיים שלנו ושלהם, או חלילה להפך, ונחווה שוב את מה שהתרחש בתחילת מבצע "שומר החומות" ביישובים הערביים ובערים המעורבות? האם נראה שוב אלימות נגד חפים מפשע, לינצ'ים, שריפת בתי כנסת וחסימת כבישים עד כדי שיתוק אזורים שלמים במדינה?
ככל שהציבוריות הישראלית מתעמקת בשאלה הזאת, הופכת והופכת בה באולפנים, בכלי התקשורת הכתובה ובשיחות סלון, כך היא מוצאת עצמה נבוכה ומבולבלת, מאחר שתשובה אין. ובכל זאת, גם כשהשאלה נותרת בלתי פתירה, והתשובות האפשריות לה מפחידות ומקפיאות דם, אין ברירה אלא לחשוב על דרך להתנהל מכאן והלאה.
את המתח המסוכן הזה נצטרך לשמר על אש קטנה ככל האפשר, בתקווה - והרבה עבודה - שלא תפרוץ שריפה. זה כנראה גורלנו כאן: לא לשכוח לעולם את ברנר, ובכל זאת להישאר אופטימיים
לא. זו לא הדרך של כהנא שלפיה "זה אנחנו או הם". זו תוביל אותנו למרחץ דמים דתי-לאומי-מזרח-תיכוני בלתי נגמר ללא עתיד לאף דור במקום הזה. גישת "אנחנו או הם" תגרום לנו להיות בדיוק כמו מה שאסור לנו להיות. ללא שום הבדל בין הלאומנים שלנו לשלהם.
- שקר "ניהול הסכסוך" התפוצץ לכם בפרצוף / ד"ר עומר עינב
לא. זו גם לא הדרך של המתעלמים והמתרצים למיניהם, שמסבירים שמדובר היה בקבוצות מתפרעים עברייניות, או שמאורעות מאי 2021 נגרמו בגלל התגרות יהודית במיעוט (הגרעינים התורניים, מסגד אל-אקצה וכו'). קשה גם לקבל את הטענה שמושמעת תדיר שלפיה הרוב המוחלט של האזרחים הערבים בישראל מקבל ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית (ודמוקרטית!). זה, למרבה הצער, רחוק מהאמת.
אז איפה התשובה? כנראה, כמו כמעט כל דבר בחיים, היא מונחת איפשהו באמצע. אנחנו והם פה, וככה זה יישאר. בלי פתרון מכריע או דרמטי. תמיד נישאר עם המתח הקיומי הזה, שלמרבה הצער עלול יהיה להתפרץ מדי פעם. נצטרך לחיות איתו ולדעת לנהל אותו בחוכמה. לפעמים ביד קשה, ותמיד באמונה בצדקת דרכה של הציונות, שמטרה בניית בית לאומי לעם היהודי, עם שוויון זכויות אזרחיות מלאות למיעוטים.
מתניה אליקיםדרך האמצע המפוכחת היא "קיר הברזל" שתבע זאב ז'בוטינסקי. היהודים צריכים להיות חזקים, לא נאיבים, ולהכיר בכאב בהתנגשות הלאומית שככל הנראה לא תיפתר בעתיד הנראה לעין. דווקא מתוך תפיסה ריאלית שכזו, שלא תותיר לצד השני ספק בדבר הסיכוי שלו להזיז אותנו מפה, גם נדע לתת שוויון זכויות מלא ולכבד כל אזרח באשר הוא.
את המתח המסוכן הזה נצטרך לשמר על אש קטנה ככל האפשר, בתקווה - והרבה עבודה - שלא תפרוץ שריפה. זה כנראה גורלנו כאן: לא לשכוח לעולם את ברנר, ובכל זאת להישאר אופטימיים ולרצות דו-קיום.
- מתניה אליקים הוא מורה להיסטוריה ואזרחות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 09:03, 26.05.21
