בסתיו של שנת 1942, לאחר הניצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין, אמר וינסטון צ'רצ'יל, אלילו של בנימין נתניהו, את המילים המפורסמות הבאות: "זה לא הסוף. זה אפילו לא התחלת הסוף. אבל זהו, אולי, סוף ההתחלה". היום, 78 שנים מאוחר יותר, אפשר לדעתי לומר את אותן מילים ממש על שלטון נתניהו.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
הצעד הנועז של גדעון סער, והצעד הנועז הרבה פחות של זאב אלקין, הם שני מהלכים גורליים בדרכה הארוכה של ישראל אל סוף עידן נתניהו. מי שלא היסס להוציא את ישראל למערכת בחירות רביעית מן החמ"ל בבלפור, יסיים אותה ככל הנראה בבריכה בקיסריה. השאלה עכשיו היא כבר לא "האם", וגם לא "איך". השאלה היא רק "מתי".
אין לי יומרות לנבא את העתיד, אבל לעניות דעתי יש סבירות טובה שיקרו לנו בקרוב שני דברים חשובים:
1. שלטון נתניהו יגיע אל סופו בבחירות הקרובות.
2. הדרך לשם תהיה קשה, יקרה, יצרית, מכוערת והרסנית אפילו יותר מכל מה שראינו כאן בשנתיים האחרונות.
סכומי ההימור מעולם לא היו גבוהים יותר. נתניהו נלחם עכשיו לא רק על שלטונו אלא גם על חירותו, ובמלחמה הזאת כל האמצעים כשרים. הסגר השלישי, שרוב מומחי הקורונה משוכנעים שהוא מיותר ואף מזיק, והמשך ההפקרות הכלכלית בניהול המשק, הם רק חלק מן המחיר העצום שישראל משלמת עכשיו בקרב על התודעה שמנהל נתניהו. והקרב הזה יימשך בעצימות גבוהה עד הרגע שבו ייסגרו הקלפיות. מדוע, בעצם?
כי הציבור בישראל משול היום למטופל שעבר עקירת שן בינה לפני כמה דקות (ותודה ליובל רכבי על הדימוי הזה): המעשה כבר נעשה, ואין ממנו דרך חזרה. אבל זריקת ההרדמה עדיין פועלת, ולכן הכאב טרם הגיע. הכלכלה הישראלית התרסקה בגלל הניהול הביביסטי והפופוליסטי הכושל של משבר הקורונה. אבל תשלומי החל"ת הנדיבים, והמענקים לעסקים, מונעים מאיתנו לחוש את הכאב ואת המחסור שמחכים לנו במלוא עוצמתם אחרי הבחירות.
"הגחמות האישיות של נתניהו גברו, האמון בו נסדק"
(צילום: Al Ymama)
נתניהו חייב, בכל מחיר, להסיח את דעתנו מן השן העקורה עד שייסגרו הקלפיות, ואף אחד לא יודע לעשות את זה יותר טוב ממנו. ולכן פסטיבל הכן-סגר-לא-סגר, וחגיגת החיסון, והילולת ההסתה, יימשכו אל תוך המשפט המצפה לו בינואר ובפברואר, וזוהי רק ההתחלה.
הדקו את חגורות המושב, כי המופע עומד להתחיל. הנה זה קורה, גבירותיי ורבותיי, שימו לב. השפנים יקפצו מתוך כובעו של הקוסם ויתרוצצו על הבמה עד שתתחיל ספירת הקולות.
אבל מאחורי כל זה, כמו שכתב יהודה עמיחי, מסתתר אושר גדול. תמיד הייתי ותמיד אהיה אופטימיסט חסר תקנה. אני מאמין שאחרי המופע המרהיב, המסחרר וחסר הרחמים שיהיה לנו כאן עד אחרי הבחירות מחכה לנו, בעזרת השם, תקופה חדשה וטובה הרבה יותר.
מה גורם לי להיות בטוח בזה? אז דבר ראשון אני לא בטוח בכלל. למרות סדרת טעויות גסות ותמוהות שעשה בשבועות האחרונים, נתניהו הוא עדיין הפוליטיקאי הממולח והמשופשף ביותר בזירה, והכל עוד ייתכן. ודבר שני, יש סימן בדוק שמרמז לי ולכולנו על סוף עידן נתניהו, והוא קשור לא לשפנים אלא לעכברים. לסימן הזה קוראים זאב אלקין.
אלקין הוא לדעתי פוליטיקאי רהוט, נבון, מחושב, נחוש וחסר עכבות. עד הימים האחרונים ממש הוא היה קול צלול נוסף במקהלת משוררי המסרים של החצר בבלפור. בניגוד לסער, שמאתגר את נתניהו מבפנים כבר כמה שנים, ולא היסס להתייצב מולו ולשלם את המחיר, אלקין קשר את גורלו בגורלם של הבוס והבייס. ופתאום – הופ – והוא בחוץ. ראיתם? אז טוב שראיתם, כי זה הסימן.
אני לא יודע איך לומר את מה שאכתוב עכשיו יותר בעדינות, אז פשוט אכתוב אותו כמו שהוא. לעניות דעתי אנחנו נמצאים עכשיו ערב ההפלגה האחרונה של ספינת שלטון נתניהו. וממש עכשיו, רגע לפני שהיא יוצאת לדרכה, לנגד עינינו, זה קורה: העכברים נוטשים בזריזות את הספינה הטובעת, שעומדת להפוך לצוללת.
office@yovell.co.il
