"לרגע לא נפטרתי לחלוטין מיראת הכבוד שהרגשתי בכל פעם שנכנסתי אל החדר הסגלגל, מההרגשה שאני נכנס לא אל סתם חדר עבודה, אלא אל קודש הקודשים של הדמוקרטיה. יום אחר יום אורו עודד וחיזק אותי", מספר ברק אובמה.
שעה ו-40 דקות נמשכה פגישת הנשיאים בחדר הסגלגל, 40 דקות מעבר לתכנון. הנשיא האמריקני הוצף פתקי תזכורת על פגישותיו הבאות ששיגרו לו עוזריו, אך הוא סרב לחתוך והסביר: "אולי אתם לא יודעים, אבל אנחנו מדברים על דברים רציניים". נראה היה כי מעבר לדחיפותם וחשיבותם של העניינים שעל הפרק היה לשניים הללו - נשיא ארה"ב בתחילת הקדנציה שלו ונשיא ישראל בסיומה - נעים לשבת יחד על הספה בחדר הסגלגל ולגלגל שיחה.
השניים שלמדו משפטים העדיפו את השדה הפוליטי שבו הם פעילים עשרות שנים, מכירים זה את זה שנים רבות ולמרות האינטרסים והמחויבויות השונים יש ביניהם אמון הדדי עמוק. שפת הגוף שלהם משדרת נינוחות, הם מתחבקים וצוחקים בחופשיות. לפתע, בלי תכנון מראש, בלי כללי טקס, מבקש הנשיא ביידן לדבר עם ענת, בתו של רובי ריבלין שהצטרפה לאביה, וציין שהיא מזכירה לו את נחמה. ענת ריבלין שמחה לשמוע ושלפה את בקשת שתי בנותיה מהנשיא לשמור למענן על כדור הארץ. ביידן הבטיח.
השיחות הרציניות בנושא מחויבותו של הנשיא האמריקני לישראל: איראן, נשק גרעיני, הפלסטינים וביקורו הקרוב של בנט בוושינגטון - התנהלו באווירה ידידותית, נינוחה וקשובה. שמו של נתניהו לא הוזכר ולכל הנוכחים היה ברור שהממשלה החדשה בירושלים היא משב רוח רענן בוושינגטון. זו אחת הסיבות המרכזיות להזמנת נשיא שאוטוטו יימצא מחוץ לבית הנשיא. ריבלין לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהפרידה המפרגנת שלה זכה ואמר לביידן: "שאלוהים יברך אותך. יש לנו חבר גדול בבית הלבן". ביידן, בכנותו הרבה, אמר: "הצער הגדול שלי הוא שאתה מסיים את תפקידך". ריבלין מיהר לעדכן ששבע שנים הספיקו לו.
נשיא המדינה ראובן ריבלין בפגישה עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן
(צילום: רויטרס)
כשהתבוננתי בג'ו ביידן ובראובן ריבלין נזכרתי בשל נחום ברנע שלפיה משימתו של ביידן עם היבחרו היא להביא פיסות נורמליות לאמריקה. ברנע הוסיף אנקדוטה על יצרני סבן-אפ, שפרסמו את המשקה שלהם תחת הסיסמא "אנחנו הלא-קולה" וביידן, כתב ברנע, הוא הלא-טראמפ. ואכן השפיות, מאור הפנים והרוגע תפסו את מקום הסערות והבוטות של קודמו. "בכדי להיות ציוני לא צריך להיות יהודי", אמר ביידן לריבלין באחת מפגישותיהם בעבר - והמשפט הזה ליווה את ריבלין בכניסתו לפגישה בבית הלבן.
סגירת מעגל, אחרי 50 שנה
בשבת בחצות, כשהמראנו במטוס אל על לארה"ב, סיפר לי הנשיא שפגישתו הראשונה עם ביידן הייתה ב-1971 בירושלים כשריבלין היה סגנו של טדי קולק וביידן היה סנאטור. כמי שנולד, גדל בירושלים ומחובר אליה בכל נימי נפשו, ריבלין ערך לו סיור מורשת ומאז נרקמה ביניהם ידידות הנמשכת לאורך 50 שנים ועכשיו, כששניהם נשיאי מדינותיהם, ריבלין רואה בפגישתם סגירת מעגל.
"אני ידוע כמי שמתרגש מכל דגל ישראל שנקרה בדרכי, אז בוודאי שעכשיו ההתרגשות שלי עצומה", הוא אמר. "אני רואה בנסיעתי זו שליחות ועל כן מקדיש מחשבה לכל מילה שאומר לנשיא האמריקני. מדי יום עבדתי עד השעות קטנות של הלילה על מקומה של כל מילה בנאומי. ערב ערב לפני השינה קראתי שוב ושוב את הנאומים, ניצלתי כל דקה פנויה שהייתה לי בין סיום קורס טיס לפרידה כזו או אחרת שארגנו לי/ הכנתי היטב את הפגישות שתוכננו לי בניו יורק, למדתי את הרקע של כל האנשים אותם אפגוש במהלך הביקור. עשיתי זאת בהתמדה וביראה. לצד כל אלו אני זוכר היטב את דבריו של אבי, פרופסור יוסף יואל ריבלין, שנהג לומר: "גם כבוד זה דבר חשוב" - ואני מודה בכל לבי לאמריקנים שנותנים כבוד למדינת ישראל ומכבדים אותי".
גם אני תרמתי את חלקי הצנוע להצלחת המסע הנשיאותי. לפני הטיסה אמי הפקידה בידי שני מטבעות של עשרה שקלים כנהוג אצלנו לפני כל נסיעה, "אחד לך ואחד לכבוד הנשיא ריבלין. תהיו שליחי מצווה באמריקה ותחזרו בשלום שהרי שליחי מצווה אינם ניזוקין", אמרה. במהלך הטיסה, כשהנשיא היה רגע לבדו, ניצלתי את ההזדמנות והענקתי לו את המטבע. הוא הכניסו לכיס, הודה לאמי והבטיח שכשיחזור לישראל יתרום אותו לצדקה.
ובתוך גלי ההתרגשות לקראת אירועי הפרידה המזומנים לו הציף את ריבלין גל געגוע. וכשקולו על גבול הלחישה שיתף אותי בתחושותיו: "אתה יודע, זוהי נסיעה ראשונה שלי לארה"ב בלי נחמה, אשתי. עדיין זוכר במדויק כשנפגשנו עם ברק אובמה ונחמה, שעמדה לצדי, החלה לדבר עמו. אני, שהכרתי היטב את חדות לשונה וישירותה חששתי לרגע מהדברים שתאמר, אך היא לא התחשבה בלחץ שלי, פנתה לאובמה ואמרה לו: 'את הכבוד על שנבחרת לנשיא השחור הראשון של ארה"ב צריך לתת לסבתא שלך. הכול בזכותה. היא גידלה אותך באהבה אינסופית והצמיחה בך יכולות אדירות'.
הייתי מאוד גאה בדבריה של אשתי. עכשיו, כשאני בדרכי לפגישה עם מי שהיה סגנו של אובמה והיום נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו, אני מנסה לדמיין מה הייתה נחמה אומרת לג'ו ביידן. אני בטוח שאלו היו דברים אמיתיים, חמים ומדויקים. היא חסרה לי כל רגע ובוודאי שברגע החגיגי והמשמעותי הזה".
גם על סמל מוטלת אחריות כבדה
למחרת התקיימה ארוחת ערב שאותה ערך לכבוד ריבלין ג'קי סיטון, חברו מרחביה מזה 70 שנים. הנשיא היה במצב רוח מרומם ושיתף את הסועדים באירוע השקת ספרו של אבי מויאל, מאמן הספורט שלו, שבו נכח. "פתאום ראיתי את טל רוסו ואל מול הקהל שנכח באולם אמרתי: 'תראה טל, היחסים ביני לבין נחמה היו מצוינים, אבל כשהיא ראתה אותך אמרה לי בלי להסס: בשבילו הייתי עוזבת הכול'. רובי חייך, ענת בתו התפוצצה מצחוק ובשארית האוויר בריאותיה אישרה שאכן שמעה זאת מאמה. הנשיא, שהרגיש נוח לחלוק את טעמה של נחמה בגברים, היה מרוצה שהחבורה נהנתה מסיפורו האינטימי.
רוחה של נחמה ריבלין ז"ל נכחה גם בפגישת הנשיאים בבית הלבן בדמות שני גביעי קרמיקה מעשה ידיה של האמנית עירית בירן שנחמה מאוד העריכה ואהבה, והם הוענקו כמתנה לג'ו ביידן.
הדיבור על נחמה ריגש והעציב. ורובי ריבלין שינה נושא והעדיף לשלוף סיפור פוליטי מנסיעתו כנשיא המדינה אל הנשיא אובמה. "ביקשתי שביידן, שהיה אז סגן הנשיא וידיד אמת של ישראל, יהיה נוכח בפגישתנו. ולמרות שאין הדבר נהוג ואינו מקובל - אובמה אישר וביידן אכן השתתף בפגישה. נוכחותו שימחה אותי וידעתי שהוא העריך מאוד את בקשתי זו. קשר אישי בין אנשים הוא אחד המפתחות החשובים בתפקיד הנשיא. גם ג'ו ביידן וגם אני ראינו כמעט הכול במסדרונות הפוליטיקה ויודעים להעריך אמת ואמון ומכירים בטוב מדי יום ביומו. אמנם בישראל, בניגוד לארה"ב, מוסד הנשיאות הוא בעיקר סמלי - אך גם על סמל מוטלת אחריות כבדה ומחויבות רבה".
שני גברים בגיל העמידה, ג'ו ביידן (78) ורובי ריבלין (82), קשישים על-פי הגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משויכים לקבוצת סיכון על-פי משרד הבריאות, אזרחים ותיקים על-פי משרד הפנים; אך שני מנועי הטורבו הללו מכופפים את ההגדרות: בני דורם כבר עמוק בפנסיה, נכדים, ברידג', טיולים - והם לחלוטין לא בעניין.
אמנם נשיא אמריקני לשעבר הדביק לביידן את הכינוי סליפי ג'ו (ג'ו הישנוני) וגם ריבלין זכה לכינויים ממשפחת הסבא'לה, אבל השניים בעטו במלעיזיהם, טעונים באנרגיות ובעשייה אינסופית עד שממש לא נעים להיות קצת עייף לידם.
באמצע הלילה, בדרכנו לוושינגטון, פנה אליי הנשיא ואמר בכובד ראש: "דובי, אתה צעיר, לך לישון. לפנינו ימים ארוכים ועמוסים". הוא בעצמו עבר עוד פעם על ניירותיו, תיקן נאומים, התעדכן, בדק לוחות זמנים ולא הניח לשום פרט לחמוק ממנו עד שבתו ענת תפסה פיקוד, הכריזה על כיבוי אורות, מזגה חצי כוס בלאדי מרי ושניהם נרדמו. בבוקר התעורר הנשיא כפנתר. אמנם עליו ועל ביידן יש האומרים שהם "עולם ישן", אבל איכשהו אני מרגיש שיש על מי לסמוך.
בראשי התגלגלו מחשבות על הגיל. אמנם גיל הוא מספר, אבל הוא בעיקר בראש וריבלין הוא ההוכחה החיה היושבת איתי במטוס. גיל הוא רעיון והאדם מחליט לאן הוא לוקח אותו ועד כמה הוא מאפשר לרעיון להטעין ולהניע אותו. שני הנשיאים, שבמבט מהצד נראים כדוד הזקן במשפחה וישנם המדביקים להדביק להם תווית של "פג תוקף", קוראים להם מיושנים, הכי לא מגניבים - דווקא הם, בעשייתם הבלתי נלאית, ברצינותם, במחויבותם לתפקידם, מייתרים את כל ההכללות. בימים הללו בוושינגטון ובניו יורק למדתי מהם שיעור על התקופה הקרויה הזדקנות, ואולי עדיפה ההגדרה מבוגרוּת.
חלק מהכימיה הלא מובנת מאליה בין שני הנשיאים היא גם העובדה שביידן וריבלין הם אנשים של אנשים, אוהבים להתרועע, יוצרים קשר חם, מהיר ובלתי אמצעי ובעיקר נהנים מזה. בחדר הסגלגל בבית הלבן נפגשו שני הנשיאים שעשויים מאותם חומרים. ביידיש קוראים לזה "מענטש". לראשי הקהילה היהודית בארה"ב, שערכו לכבודו אירוע פרידה חגיגי, אמר ריבלין: "אנחנו משפוחה גם אם אנחנו מחזיקים באידאולוגיה שונה" .
"לא נולדתי נשיא, חוזר להיות בן ירושלים"
בארוחת הערב הסביר לי ריבלין שלא פשוט היה לארגן את המשפוחה. עיקר ההצלחה של המפגש הוא שמנהיגי כל הזרמים השתתפו בו: רפורמים, אורתודוקסים וקונסרבטיבים והודה שעבד על כך הרבה זמן. דיאן לוב, יו"ר ועידת הנשיאים, אמרה לו בסיום נאומה: "אתה תיזכר כאדם של חיבורים". רובי ריבלין אהב את ההגדרה.
בטיסתנו חזרה לארץ אני מבקש שיסכם את הביקור. "היה מצוין", הוא אומר בכובד ראש ומוסיף בחיוך: "המטבע של אימא עדיין בכיס, הכול בזכות המטבע". בתו ענת שיושבת לידו אומרת לי: "בעיקר התרגשתי מהיחס החם והאנושי של ביידן, ללא כל קשר לפרוטוקול הדיפלומטי". שוב ניתן לראות כמה הקשר הבין-אישי תורם גם ליחסים בין העמים.
"בעוד כמה ימים תסיים את תפקידך. יש תוכניות, פניות, הצעות?" שאלתי אותו - והוא השיב בחיוכו הממזרי: "היו לי חיים לפני הנשיאות ויהיו חיים גם אחרי. יש אליי לא מעט פניות מגורמים שונים המציעים לי לעמוד בראשם. אני בן 82 ומותר לי להשתהות ולחשוב. חיי היומיום לא מפחידים אותי. אשמח לחזור אליהם. לעמוד בתור כאחד האדם בבנק, לערוך קניות בסופר. הרי לא נולדתי נשיא, נולדתי כבן ירושלים ולזה אני חוזר".
