זה התחיל בדרך של משפחות מוכות אובדן להתאבל על יקיריהן שמתו מקורונה: קבוצה בפייסבוק שבה בני משפחה שלא יכלו להשתתף בהלוויית קרוביהם בגלל הסגר הנוקשה שהיה באיטליה יכולים לשתף תמונות, זיכרונות ואת הכאב על כך שקרוביהם מתו לבד.
אבל הפורום הווירטואלי הזה, לשיתוף הספדים, אבל ותנחומים, מחזיק כעת בהשפעה רבה באיטליה ומספק זרם קבוע של עדויות וראיות לתובעים שחוקרים אם נעשו פשעים כלשהם במהלך הטיפול במגפת הקורונה בארץ המגף.
חברי קבוצת הפייסבוק המכונה באיטלקית Noi Denunceremo ("אנחנו נוקיע") הגישו אתמול (ב') 100 תלונות נוספות על מקרי מוות מהנגיף, בנוסף ל-50 תלונות מהחודש שעבר, לתובעים מהעיר ברגמו שחוקרים את ההתנהלות במהלך ההתפרצות.
"פשוט רצינו לספר את הסיפורים שלנו ולבקש מהתובעים לחקור מה קרה פה ואיך... היה פה טבח עצום", אמר אחד ממייסדי הקבוצה, סטפאנו פוסקו.
התלונות שהוגשו, לצד הפוסטים בפייסבוק, מציירים דיוקן מפורט למדי של החיים שנהרסו בהתפרצות באיטליה, המוקד הראשון של המגפה במערב: אמהות ואבות שנלקחו באמבולנס בלי שיראו שוב את ילדיהם; מאמצים קדחתניים לאתר מיטות טיפול נמרץ פנויות ומכלי חמצן בלתי ניתנים להשגה; ובתי חולים שקורסים בניסיון להציל את חיי החולים הרבים, עד שבכלל לא חשבו כמעט על קרובי המשפחות של המתים.
יותר מדי ספקות
"המערכת לא הצליחה להתמודד, המערכת נאלצה לבחור את מי להציל ואת מי לא", אמר דייגו פדריצ'י, 35, שאיבד את אמו (שהייתה בריאה עד שנדבקה בנגיף) ואת אביו בתוך ארבעה ימים בלבד בחודש מרץ.
פדריצ'י סבור שהוריו לא זכו לטיפול הולם. הוא אומר שאת אמו הרדימו עד שמתה ושאת הגופה שלה העבירו לשריפה בבולוניה, במרחק של 250 ק"מ, כיוון שבברגמו המשרפות ובתי הקברות היו מלאים. "יש יותר מדי ספקות, יותר מדי דברים שנעשו בצורה רעה", אמר.
התיקים שהוגשו לתביעה, ושאותם כתבו בניהם ובנותיהם של המתים, אלמנים או אלמנות, נוגעים ברובם למקרים מהערים ברגמו וברשה שבמחוז לומברדיה בצפון איטליה, בהן הנגיף התפרץ בסוף פברואר. שתי הערים הללו הפכו ל"גראונד זירו" של המגפה ברחבי אירופה, ובשתיהן יחד מתו כרבע מכלל 35,000 הקורבנות בארץ המגף.
"אנחנו בטוחים שעם 35,000 מתים, הם לא יכולים לטייח הכול כמו שקרה לצערי בטרגדיות אחרות באיטליה", אומר פוסקו, שאת קבוצת הפייסבוק "אנחנו נוקיע" הקים יחד עם אביו, לאחר שב-11 במרץ מת אחד מזקני משפחתם.
ספק אם יהיה אי-פעם אישום: גם רה"מ תושאל
רבים מחברי הקבוצה טוענים שכישלון הרשויות באזור ושל הממשלה ברומא לבלום את הנגיף ולתחם אותו לאזור ברגמו וברשה בשלבים המוקדמים של ההתפרצות, אפשר את התפשטותו ברחבי לומברדיה וגרם לקריסתה של מערכת הבריאות שם – מה שבסופו של דבר הוביל לסגר הכללי הראשון במערב.
התובעים בברגמו כבר תשאלו את ראש הממשלה ג'וזפה קונטה, את שרי הבריאות והפנים, וכן את חברי הממשלה המקומית בלומברדיה ובכירים בתעשייה. הם ראיינו גם את חברי הקבוצה "אנחנו נוקיע" שהפוסטים שלהם בפייסבוק סייעו בפתיחת החקירה. עד כה לא הוגש אף כתב אישום וכלל לא ברור אם אי-פעם יוגש אחד כזה.
במקביל להגשת התלונות אתמול, חברי הקבוצה שלחו מכתב לנציבות האירופית ולבית המשפט האירופי העליון לזכויות אדם, ובו ביקשו מהם לפקח על החקירה המתנהלת כעת באיטליה. הם טוענים לפשעים נגד האנושות, ושהזכויות של האיטלקים לחיים ולכבוד הופרו.
עורכת הדין שמייצגת את הקבוצה, קונסואלו לוקאטי, שאביה מת גם הוא במגפה, מזכירה שני צווים מקומיים שלדבריה סייעו להחמרת המצב: צו מ-8 במרץ שאפשר לחולי קורונה לשהות בבתי אבות, וצו מ-23 במרץ שהורה למעשה לרופאים הכלליים של מחוז לומברדיה לטפל באנשים שלפי החשד חלו בקורונה בטלפון, ולא פנים מול פנים.
ההוראה לטפל בחולים דרך הטלפון, אומרת לוקאטי, הפרה את זכותם החוקתית לקבלת טיפול רפואי. רבים מקרובי הקורבנות שמתו בשיאה של ההתפרצות מעידים כי רופאי המשפחה עצמם היו חולים, או סירבו לספק ביקורי בית. לוקאטי טוענת שהסיבה היא שהממשלה בלומברדיה, שהתקשתה לספק ציוד מגן לעובדי הבריאות, מנעה זאת מהם.
הרופא שלא רוצה לצאת, הרופא שלא יכול
"האיסור על ביקורי בית נמצא בכל כך הרבה תלונות, ובכל כך הרבה עדויות: הרופא שלא רוצה לצאת החוצה או לא יכול, והרופא שרושם תרופות אנטיביוטיות דרך הטלפון", היא אומרת. לדבריה, התוצאה הייתה שהחולים מתו בביתם או חיכו זמן רב מדי עד שפונו לבית חולים – וכשהדבר קרה הם כבר היו חולים מדי מכדי שניתן יהיה להצילם.
שרון פוטה, בת 51 שהגישה גם היא תלונה על מות אביה לתובעים בברגמו, אמרה: "הם היו יכולים לבקר אותו מוקדם יותר. רופא אפילו אמר לנו: 'הייתם צריכים לאשפז אותו מוקדם יותר'". לטענת פוטה, שירותי האמבולנס סירבו להגיע לביתה כאשר אביה חלה והמשפחה לא יכלה לצאת בגלל הסגר. "מה היינו יכולים לעשות?".
הממשלה במחוז לומברדיה הגנה בנחרצות על אופן הטיפול שלה במשבר, והזכירה את מאמציהם ההרואיים של הרופאים והאחיות ואת הצלחת הרשויות להגדיל את מספר המיטות ביחידות הטיפול הנמרץ, כדי לעמוד בביקוש העצום. בד בבד, היא מכירה בכך שייתכן כי היו כשלים מסוימים.
לתת פנים למספרים
מושל לומברדיה, אטיליו פונטנה, מינה ועדה בת חמישה מומחים כדי לבחון "מה עבד פחות טוב ומה עבד טוב". הרשויות בוחנות גם כיצד לשפר את מערכת הבריאות בשטח לומברדיה. "אנחנו מוכנים כולנו להכיר בטעויות אם הן קרו – אם הן קרו – אבל השורה התחתונה היא העבודה שמצאנו את עצמנו בעיצומו של אסון שאיש לא היה יכול לצפות אותו", אמר פונטנה במסיבת עיתונאים בסוף החודש שעבר, כאשר נשאל על התלונות הקודמות שהגישו אז אנשי קבוצת "אנחנו נוקיע".
סטפאנו פוסקו כלל לא ציפה שקבוצת הפייסבוק שלו תגדל במהירות הרבה שבה הדבר קרה, ושתהפוך לכוח כה עוצמתי עבור הדרישה לצדק לקורבנות הנגיף. "הקמנו אותה במחשבה שיהיו לה אולי לא יותר מ-1,000 חברים, אבל ב-24 השעות הראשונות הצטרפו אליה 5,000 איש", העיד. בתוך שבועות, מספר החברים בקבוצה הגיע ל-14,000, וכעת הוא עומד על 60,000.
הכלל העיקרי שמנחה את הפעילות בקבוצה הוא הימנעות מפוליטיקה בפוסטים או האשמה ישירה של מישהו בהתנהלות קלוקלת. "היא נועדה פשוט לזכור את כולם, ולתת פנים למספרים, בגלל שבמהלך המגפה המתים היו רק מספרים. אבל עבורנו, מאחורי 100 מתים יש 100 משפחות שסובלות".
אחד הפוסטים שהועלו לאחרונה לקבוצה נכתב על ידי לודוביקה ברטוצ'י, ובו היא סיפרה על מותם של אביה, סביה ודודה, ושאלה אם מישהו אחראי לאובדן שלה: "אני מפחדת מהתשובה... מפחדת לגלות שאם מישהו היה מקבל החלטה אחרת, אולי האבא המדהים שלי היה איתי היום, יחד עם כל האחרים".