הייתה השבוע לא מעט אירוניה באופן ההתנהלות של שלושת חברי הוועדה לבחירת שופטים - השרה מירי רגב והח"כים אוסנת מארק וצבי האוזר. אחרי שדעתם לא התקבלה, וחרף החלטתם להחרים את הדיון, בחרה הוועדה לקדם את השופט עבאס עאסי לבית המשפט המחוזי בירושלים. והנה, אבירות המשילות לשעבר, רגב ומארק, המוחות נגד "שלטון השופטים" ו"ומסכלי המינויים", מאיימות לפנות לבג"ץ נגד הבחירה. לטענתן, אסור לוועדה לקבל החלטה בישיבה שממנה נעדרים שלושה מתוך תשעת חברי הוועדה, ובפרט כאשר נציגי הרשות המחוקקת אינם נוכחים בה.
הטענה המשפטית חשובה, ואם תובא לפתחו של בית המשפט העליון ייתכן שגם תידון. האם ההוראה ב"חוק יסוד: השפיטה", שלפיה "הוועדה רשאית לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת משבעה", משמעה שנדרשת נוכחות מינימלית של שבעה חברים (קוורום) בישיבות הוועדה עצמן?
אני סבור שהצדק עם יו"ר הוועדה, שר המשפטים אבי ניסנקורן, שהכריע אחרת בהסתמך על חוות דעת של היועצת המשפטית של משרד המשפטים, ולפיה ההוראה נוגעת בכלל למספר המינימלי של חברים שנדרש שיכהנו בוועדה באופן כללי כדי שתוכל לפעול – ולא לקוורום.
למעשה, בהצעת החוק המקורית מראשית שנות ה-50, שבה הוצעה הקמת הוועדה לבחירת שופטים, הייתה דרישה להרכב מינימלי של שישה חברים, אולם לבסוף הוחלט לא לכלול הוראה זו בחוק כדי לא להביא לשיתוק עבודת הוועדה.
הכלל בוועדה הוא הכרעת רוב, אבל במקרה שלפנינו, פתאום, כלל זה שקודש תמיד על ידי אבירות ואבירי המשילות למיניהם נגד בית המשפט העליון, נרמס ברגל גסה
אם כבר מעלים את שאלת הנוכחות המינימלית בעת בחירת השופטים, אפשר לשאול האם לא ראוי שהוועדה תחליט אך ורק כאשר כל חברי הוועדה נוכחים? כן, בהחלט. זה ראוי במיוחד לאור תכלית חוק היסוד להביא לכך ששופטים ייבחרו על ידי נציגי שלוש רשויות השלטון ולשכת עורכי הדין. אבל אין בחוק דרישת קוורום.
אך כל זה אינו באמת לב העניין. השאלה היא מדוע דווקא במקרה הזה, שבו רוב הוועדה לא קיבל את עמדתם, שברו רגב, מארק והאוזר את הכלים? הרי כבר היו מחלוקות בעבר בוועדה, ובחירותיה לא פעם התקבלו ברוב דעות ולא פה אחד.
(צילום: משי בן עמי)
ח"כ מארק הסבירה את התנגדותה לקידום השופט עאסי בכך שפסיקותיו "מגמתיות" נגד צה"ל ולטובת עצירים ביטחוניים. כלומר, היא טוענת שהשופט אינו פוסק לפי הדין בלבד. אבל נראה שרוב חברי הוועדה דווקא סבורים אחרת. הכלל בוועדה הוא הכרעת רוב, אבל במקרה שלפנינו, פתאום, כלל זה שקודש תמיד על ידי אבירות ואבירי המשילות למיניהם נגד בית המשפט העליון, נרמס ברגל גסה.
ומדוע? הסבר אפשרי אחד הוא אישי. בקיץ 2019 דחה השופט תביעת דיבה שהגישה השרה רגב נגד חדשות 13, וחייב אותה לשאת בהוצאות המשפט (בהמשך התקבל ערעורה). הסבר אפשרי אחר הוא ניסיון שיש להתנגד לו לרתום את המהלך לקמפיין הבחירות ולשם הגברת הפוליטיזציה בהליכי בחירת השופטים, במקום ההליכים היום המבוססים על שיקולים מקצועיים.
אבל מעבר לכך מקנן חשד שכל הטענות נגד השופט מסוות איבה כלפי היותו אזרח ערבי ישראלי. גם אם חברי הוועדה האלה סבורים שמדובר בשופט לא מקצועי הפוסק במגמתיות, קשה להסביר את הגדרתו כ"אנטי ציוני", לפי מארק ורגב, ואת עוצמת ההתנגדות עד כדי פיצוץ ישיבת הוועדה בלי להסיק שהן נובעות מכך שמדובר בשופט ערבי. זו פגיעה חמורה בעיקרון השוויון ואפליה שאין לעבור עליה לסדר היום. וכל היתר - צביעות.
- ד"ר גיא לוריא הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
