ניצולי השואה מודים לעם ישראל על הסיוע
(צילום: גבי נוימן, חסדי נעמי)
178,400 ניצולי שואה חיים היום בישראל. כרבע מהם מתחת לקו העוני. לקראת יום השואה הבינלאומי, בסדרת כתבות מיוחדת ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", הראינו בכל יום במהלך השבועות האחרונים את פניהם, חשפנו את התנאים שבהם חיים, זעקנו את זעקתם של מי שנשכחו מאחור. "מופקרים לגורלם", כך קראנו לפרויקט שנועד להזכיר לכולנו להסתכל בעיניים של מי שהצליחו לשרוד את השואה, אך נאבקים בכל יום כדי לשרוד את מדינת ישראל. "אני כל הזמן במלחמת הישרדות", סיפר אחד מהם.
אלפי פניות התקבלו למערכת בשבועות האחרונים בעקבות הפרויקט. מאות אלפי שקלים נתרמו, תרופות, קלנועיות וציוד חימום לחורף נרכשו. רבים גם התנדבו לשלם את חשבונות החשמל של הניצולים, כדי שיוכלו להרשות לעצמם להדליק תנור בלילות הקרים. אחרים התנדבו לבשל עבורם באופן קבוע. קבלנים ומהנדסים הציעו לשפץ את ביתם והיו גם מי שהתחייבו לבקר ולארח להם חברה, כדי שלא ירגישו בודדים יותר.
הפניות אלינו ולעמותות המלוות את הניצולים הגיעו מכל קצוות הארץ והחברה. גם אמהות חד-הוריות, חיילים בודדים, קשישים עריריים, בני נוער ומשפחות מרובות ילדים התעקשו להתחלק במעט שיש להם, כדי לאפשר לניצולים להזדקן בכבוד. מרגש לגלות שהציבור במדינה מתגייס כדי לסייע במקום שבו הממשלה נכשלת. שגם בתקופה של משבר כלכלי, הוא מתייצב לצידם של החלשים והנזקקים.
תודה לכם אנשים טובים על האור ועל התקווה שפיזרתם, שלא הסכמתם לעצום עיניים לנוכח מצב שבו הממשלה מפקירה את ניצולי השואה הקשישים. אלה הסיפורים של אותם ניצולים שמבקשים לחיות בכבוד.
"תחושת הבדידות מלווה אותי"
משפחתו של פליקס חלפין הצליחה לברוח מידי הנאצים ברגע האחרון ולהימלט לקזחסטן. אביו חזר לעיירה במולדובה ונרצח, ואמו נשאה בשנית לאחר מלחמת העולם השנייה. חלפין, שחלה בפוליו ואחת מרגליו משותקת, עבד במשך כ-30 שנה כאח בבתי חולים בדונצק. הוא מעולם לא התחתן ואין לו ילדים.
ב-1990 עלה חלפין לישראל, בעקבות אמו ובעלה, למד עברית במשך שנתיים ודובר אותה ברמה בסיסית בלבד. בשל גילו ומצבו הבריאותי, חלפין לא מסוגל לבשל אוכל לעצמו, ומלבד הסייעת שמגיעה לביתו לשעתיים ביום - אין מי שיעזור לו.
לדבריו, מה שמציל אותו אלו הביקורים במרכז היום לקשיש, אבל בתקופת הקורונה הוטלו מגבלות רבות על מרכזי היום - וחלפין נשאר רוב הזמן לבדו בבית. "מה שחסר לי עכשיו זה להיות בקשר עם אנשים אחרים, לדבר איתם. תחושת הבדידות מלווה אותי".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"אני לא אוכל מרצון - אלא בשביל לא למות"
הוריו של חיים מרגוליס נהרגו בהפצצות של הגרמנים ברומניה במהלך השואה, וחיים נאלץ להסתתר כדי לשרוד: "במשך חודשים הסתתרתי בכנסיות כדי שיחשבו שאני נוצרי". אחרי המלחמה הכיר את אשתו רחל, יתומה גם היא, ויחד הקימו משפחה ועלו ישראל.
לפני כשלוש שנים נפטרה רחל אחרי שנים שבהן התמודדה עם חולי ודמנציה. מאז מותה הוא נמצא במאבק יומיומי. בעיות בריאותיות מקשות עליו, כמו גם מטלות הבית, הניקיונות והבישולים. "אין לי שיניים אז אני יכול לאכול רק דברים טחונים, וזאת בעיה. כשאני אוכל זה לא מרצון, אלא בשביל לא למות".
אבל הקושי הגדול ביותר שלו הוא הבדידות. עד הקורונה הוא זכה לביקורים של הילדים, הנכדים והנינים, אבל עם פרוץ המגפה הביקורים התמעטו בשל הגבלות הממשלה והחשש להדביקו. "כשאני לבד בבית זה מוות, אני מדבר עם הקירות. קשה מאוד שאין עם מי לדבר".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"לא נשאר לי פה כלום"
עמרם וקנין נולד ב-1941 בקזבלנקה שבמרוקו, "נולדתי למציאות הזאת. סיפרו לי שאבא שלי היה משאיר אותנו בכל מיני מקומות והולך לחפש לנו אוכל. היהודים שם סבלו מאוד. במשך חמש שנים ברחנו מעיר לעיר".
ב-1951 עלה עמרם לירושלים עם אמו ואחיו, שירת בגולני והכיר את אשתו כוכבה, שאיתה הוא חי עד היום. לפני יותר משנה עבר עמרם אירוע מוחי, מצבו הרפואי מורכב מאוד והוא גם זקוק לטיפול שיניים יקר שאין ביכולתו לשלם. גם מצבה הבריאותי של אשתו לא טוב. "אין לנו ילדים, ואף אחד לא עוזר לנו", סיפר.
במשך השנים עמרם ואשתו נקלעו לחובות שעומדים כיום על 60 אלף שקלים. כיוון שהם לא מצליחים להחזיר את החוב, מסגרת החשבון הופחתה בהתאם ואין להם יכולת לשלם חשבונות כמו חשמל ושכר דירה. "אני חי במעגל שאין דרך לצאת ממנו", אמר עמרם. "זה מלחיץ אותי, אין לי כסף ואין מי שיסייע לי. כל האחים שלי נפטרו, לא נשאר לי פה כלום. אני ואשתי - זה מה שיש".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"למדתי לחסוך כדי שיהיה לי כסף לאוכל"
מירה קליונר הייתה בת 3 כשמלחמת העולם השנייה הגיעה אל עירה בבלארוס, אבל היא זוכרת היטב את כל מה שקרה אז. "אני זוכרת שנסעתי עם אמי ואחותי ברכבת תובלה המונית עם פרות בקרון כשפתאום מטוסי קרב גרמניים הפציצו את הרכבת.. הייתי קטנה ולא הבנתי למה צריך לעזוב את הרכבת. בכיתי וצעקתי שאני לא רוצה לרוץ, שאני רוצה ממתק, בזמן שפצצות נופלות על הכפר לידנו".
לאחר המלחמה המשפחה התאחדה וחזרה לעיר הולדתה, שם גילו שהסבתא נהרגה מפצצה שנפלה על הבית. מירה התחתנה, אך בעלה היה שתיין כבד, והשניים התגרשו בתוך זמן קצר. היא לא נישאה שוב ולא נולדו לה ילדים, וכיום היא חיה בגפה.
"קשה לי לחיות ככה, אני מקבלת קצבה של קצת יותר מ-3,000 שקלים ומהכסף הזה אני צריכה לשלם שכירות, מים, ארנונה, וחשמל", סיפרה. "אני יודעת לחסוך, זו יכולת שפיתחתי במהלך חיי כדי שיהיה לי כסף לקנות אוכל".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"אין לי פנסיה, והקצבאות לא מספיקות"
הקור רדף את נונה אוזדובסקי כבר בילדותה בסיביר בזמן השואה. "ברחתי מהנאצים יחד עם אמא שלי ואח שלי. היינו בלי כלום, בלי מים ובלי אוכל. ישנו על הרצפה בבתים של אנשים. נתנו לנו שמיכות, אבל זה לא הספיק. הקור היה נוראי".
אחרי המלחמה היא התחתנה ונולד לה בן, וכשהייתה בת 51 בעלה נפטר. כמה שנים לאחר מכן היא עלתה לבדה לישראל, עבדה קשה עד גיל 79, אבל המאמץ לא עזר והקשיים רודפים אותה גם כעת. "אין לי פנסיה והקצבאות שאני מקבלת לא מספיקות. אני צריכה לשלם על שכר דירה, מזון, חשמל, גז ומים, ואין מספיק כסף לכל זה".
בנה, כלתה, נכדיה וניניה עוזרים לה ככל יכולתם, אך בתקופת הקורונה הם נמנעים מלבקרה בשל מגבלות המגפה. בנוסף לכל, מצבה הבריאותי לא טוב וגם המצב הפיזי של הבית דורש לא מעט תיקונים. "אני חלשה מאוד, כל הזמן יש לי סחרחורת. אני לא מרשה לעצמי לקנות בשר, אפילו בחגים, זה יקר בשבילי".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"במקום אוכל אני קונה תרופות"
הזיכרונות של יפה שמחון מתקופת השואה במרוקו לא מניחים לה עד היום. "אבי לקח אותי ואת אחותי לבית החולים כי הייתה לי דלקת בעין ואחותי ננשכה על ידי כלב. אמרו לו שאם ייכנס הוא לא יוכל לצאת. הם עקרו לי את העין ואמרו לאבא שלי שאחותי מתה ושקברו אותה, מאז אנחנו לא יודעים מה איתה, כנראה שנחטפה בידי הנאצים".
היא עלתה לארץ עם הוריה ואחיותיה בשנת 1952, ובמשך שנים רבות עבדה כבלנית במקווה. היום היא מתקיימת מקצבה קטנה ופנסיה זעירה. "זה לא גיל הזהב, זה גיל הגיהינום. היו לי בעיות שיניים ושילמתי על זה המון כסף. יש לי בעיות נוספות ואני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך בטיפולים".
יפה חיה בגפה בצניעות רבה ומחשבת את הוצאותיה באופן מדוקדק. "במקום לקנות אוכל אני קונה תרופות. קשה לי לשלם חשבון חשמל. אם אני רוצה לחמם את הבית אני לא מדליקה מזגן, אני שמה עוד קצת סמרטוטים על הגוף שלי. אני אף פעם לא קונה בגדים חדשים, לפעמים אני קונה יד שנייה, ולפעמים הבת שלי קונה לי".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"החיים שלי אמנם יותר טובים מבשואה - אבל אלה לא ממש חיים"
פרופ' לב פטרוב זוכר את מוראות מלחמת העולם השנייה אותה חווה בילד בלנינגרד, ואת המנוסה מפני הנאצים. "העלו אותי ואת אמא על משאית ונסענו מעל נהר קפוא. פתאום התחילה הפצצה גרמנית והמשאית התהפכה לתוך המים. רוב הילדים טבעו ומתו, אותי הצליחו להציל, אבל חליתי וממש נלחמתי על חיי".
בחלוף השנים הוא למד פיזיקה וכלכלה ובנה קריירה מפוארת ומרתקת, ולמרות זאת חלם על דבר אחד - לעלות לישראל. לפני 14 שנה הוא הגשים את החלום ועלה. כיום הוא גר לבדו, ארבעת ילדיו נותרו בחו"ל, ומתקיים מקצבה דלה של הביטוח הלאומי. "את כולה אני מוציא על שכר דירה, חשבונות ותרופות".
"החיים שלי אמנם טובים יותר מאשר בשואה, אבל האמת היא שאלה לא ממש חיים", הוסיף. "זאת מלחמת הישרדות. זה לא נורמלי שאנשים בגילי צריכים לחיות במצב כזה".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"אני מגביל את עצמי באוכל"
מרדכי פייר נולד בבלגיה וברח לצרפת לפני מלחמת העולם השנייה. "נשלחתי עם אמא שלי ושתי אחיותיי למחנה ריכוז בצרפת. הייתי בסך הכל בן שש, אבל הייתי צריך לעבוד וסחבתי דליים עם מים. סבלנו שם מרעב ומקור. קיבלנו רק שמיכה אחת, אז אמא שלי כיסתה אותנו לרוחב עם הרגליים בחוץ".
בתום המלחמה הוא עלה לארץ, הכיר את אשתו, והשניים הביאו לעולם שלושה ילדים. מרדכי עבד במשטרה ובמפעל פלדה לטנקים, ומסרב להסתמך על העזרה מהילדים. "המדינה לא מאפשרת לאנשים כמונו להזדקן בכבוד. לפני הקורונה עוד הסתדרתי, עכשיו אני מתבייש להגיד שהגעתי לאוברדרפט של 15 אלף שקלים".
כיום הוא מתגורר בדיור מוגן, אך נאלץ להצטמצם במזון. "אני מגביל את עצמי באוכל, אוכל מעט כי חושש שלא יהיה אחר כך. את חבילת המזון שאני מקבל - אני חולק עם אחי שגר איתי בדיור המוגן".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
"מבקשים כמה שנים טובות"
אלברט סגל נולד ברומניה, ובמשך שנתיים הסתתר מפני הנאצים יחד עם אמו במרתף. בגיל 23 הוא עלה לישראל עם אביו, ששוחרר ממחנה העבודה, והכיר את רעייתו נילי בתיאטרון הבימה. לפני 18 שנה הם חוו אסון נורא ששינה את חייהם - אחד מילדיהם, נכדם וכלתם נהרגו בתאונה.
"זאת טרגדיה שממנה אי אפשר להבריא", מספר אלברט. בעקבות הקריסה הנפשית הגיעה גם קריסה כלכלית. הם נאלצו למכור את ביתם, נדדו בין דירות, והיום הם גרים בדירת שני חדרים בדיור מוגן של הדיור הציבורי.
אלברט חולם לגייס עזרה לאשתו, שזקוקה לטיפול פסיכולוגי, ואמצעים לשיפור ראייתה: "הכי כואב לנילי שהיא לא יכולה לקרוא ספרים, הכי כואב לי - שאני לא יכול לעזור לה".
לקריאת הכתבה המלאה - לחצו כאן
