הבחילה והזעזוע שעורר השחקן והבמאי ארז דריגס, וההוקעה הציבורית שנלוותה לכך, ממחישים את המבוי הסתום שאליו נקלעה מהפכת MeToo. היא לא תיעלה את האנרגיה השועטת ליצירת קודים של תרבות ארגונית וחברתית ולגיבוש הנחיות התנהלות מוגדרות, נשיים וגבריים כאחד, באופן שיבשיל להתמודד מולם ברמה מושכלת.
במצבה כיום, מהפכת MeToo חורצת דין גבר חולה השולח מסרונים מעוררי קבס לדין אנס כוחני ואלים. ברצונה הכן והעז לשנות מציאות, המהפכה יצרה מצב המייתר את הצורך בדירוג העבירה וחומרתה או בבתי המשפט.
מספיק פוסט בפייסבוק, כואב אמיתי וכן ככל שיהיה, המעיד על הצעה מינית, על מנת לחרוץ דין אדם למוות אישי, מקצועי וכלכלי. העניין מעורר אי-נוחות וקושי מובנה כשמתברר ש"העבריין" הוא למעשה אדם חולה המודע ומטפל במצבו, נוטל אחריות, ולמעשה זועק לעזרה בכל פורמט אפשרי.
בצדק רב אנו גאות על כך שהובלנו לשלב שבו אנו יכולות לשתף, למחות ולהוקיע גבר המטריד אותנו מינית. חוקים נחקקו ושודרגו, במקומות העבודה ישנה ממונה על הנושא, התקשורת מרבה לדווח ולסייע, הרשתות החברתיות מעניקות סעד ויכולת שיתוף והנעה לפעולה.
יותר מעשר שנים חלפו מאז נרעדה והזדעזעה המדינה כאשר הורשע ונכלא הנשיא האנס משה קצב, במשפט שבו שימשתי כעדת השיטה המרכזית. אישים אחרים, רבי כוח גם הם, הורשעו והוקעו מאז. יחד עם זאת, בפועל לא רבות השתנה. המודעות הציבורית מרקיעה שחקים, אך בפועל, מה שהיה ממשיך להתקיים.
ההבדל בין רוב התוקפים לבין ארז דריגס הוא בשקר ובהכחשה. רובם משמיצים את הקורבן ומארגנים סביבת עבודה עוינת המוקיעה אותה. בשונה מהם, הוא מכיר במחלתו ונלחם בה בכל הכלים
במציאות עגומה כזו, של חוסר אונים ותחושת כישלון יחסי, הרימו את ראשם התסכול המוצדק והזעם, בעירוב צביעות ורצון להיות פוליטיקלי קורקט, והיכו בארז דריגס ללא רחם. בסדרה המצליחה "חזרות" משחק איתי תורג'מן באופן נפלא את עופר, מכור למין. דמותו מורכבת: מעוררת בחילה וזעם מחד, מיוסרת ומעוררת חמלה מאידך. עופר לא מסתיר את מחלתו, אלא משתף אנשי סוד בסטייתו, מנסה להתמודד ולטפל בה, מתייסר בגינה, ומשלם עליה מחיר כבד וגורלי. בפרוץ הפרשה התברר, שעופר הוא בן דמותו של דריגס.
כמעט שני עשורים אני מרצה ונעה בסביבות עבודה רעילות, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית וקולטת שבאופן גורף, כל הסביבה "יודעת". ההבדל בינם רוב התוקפים לבין ארז דריגס הוא בשקר ובהכחשה. רובם תוקפים ומשמיצים את הקורבן, מארגנים סביבת עבודה עוינת המוקיעה אותה ומסרבים להכיר בבעייתיות שבמעשיהם. בחצי פה, רק כשנדרשים לכך, הם מפריחים סיסמאות התנצלות "למי שאולי נפגעה ממני".
בשונה מהם, דריגס מכיר במחלתו, שאופן ביטוייה אכן דוחה ומעורר בחילה, נלחם בה בכלים שונים ושיתף אנשי סוד לא מעטים. מתברר שכולם "ידעו" על מסרוניו מעוררי הקבס. בעידן ה-MeToo יש לנו הנשים כלים רבים להתמודדות מול מטרידן מבלי להצטנף תמיד בעמדת הקורבן הנפגע. הדבר הפשוט ביותר במקרה דריגס לוקח פחות משנייה – והוא לחסום שיחות ממנו. קשר כזה יכול להמשך זמן רב רק אם שני הצדדים מאפשרים אותו. הרי בסופו של דבר, דריגס הוא לא בוס רב עוצמה שיכל בכוחו להרוס פרנסה וקריירה. נשים כיום, עם האזהרה ופעולה מתאימה, בהחלט יכולות להחריב את שלו.
ונשאלת השאלה: מדוע לא טיפלו בעניין בסביבות עבודתו השונות? מדוע רק כשהתפרסם כולם מעלים
צילום: רמיר זרנגר, "ידיעות אחרונות" גירה ונזכרים? מדוע אנשי סודו, במקום לנסות לסייע בפתרון הבעיה, מביעים כעת "זעזוע ותדהמה"? הרי ידעתם. כמה נוח להימצא בעמדת בנות היענה.
קשה לסייע לאדם הסובל מהתמכרות דוחה, יהא זה לשליטה בכעס, אלכוהול, סמים או מין. בעבירות מין בדרגות חומרה שונות ארגוני הנשים והמקלטים השונים ערוכים לסייע לגבר אלים או מטרידן. הבעיה במרבית המקרים היא של הכחשה ושקר. דריגס לא רק לא מתכחש למחלתו, אלא דרש להציף את הנושא בסדרה, חשף אותה במלוא כיעורה, ודמותו שילמה את מחירה. פתרון הבעיה לא נמצא בהוקעה לא מידתית של אדם המשווע לישועה.
אדרבה, יקבלו נא קברניטי כאן 11 החלטה אמיצה, יחד עם אשת סודו ושותפתו, ויכינו עונה חדשה, חריפה וחובטת, שמתמודדת בכנות עם כל היבטי התופעה, לבטיה, השלכותיה ועונשיה. אין יותר מיצירה קורעת קרביים כדי להעניק לציבור סדרת חינוך ראויה.
- אודליה כרמון היא יועצת תקשורת ופסיכותרפיסטית המטפלת בנפגעות תקיפה מינית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
