בערך לפני שבוע יצא הדיקטטור של טורקמניסטן, איש בלתי נעים העונה לשם גורבנגולי ברדימוחמדוב, לנסיעת אופניים קלילה. אלפי בני אדם התייצבו, אחרי חזרות. השרים צוו לרכוב מאחוריו במבנה משולש. המצלמות כוונו לזוויות מחמיאות, הרחפנים זמזמו והרקדנים חוללו ברחובות שהוא הואיל לכבד בנוכחותו המעטירה. והוא רכב, גורבנגולי, רכב כמו אדם שרוכב בעיר לבדו, בעצלתיים.
חשבתי על הרכיבה הזו ברגעים המביכים של טקס המשואות האחרון. נניח הסרטון של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהולך ומתפתח עם השנים לתשדיר בחירות רשמי על חשבון הציבור כולו. או ההפניה המבישה לנאום של ראש תאגיד מסחרי שמכר לישראל חיסונים. וכמובן, איך אפשר היה בלי התוצר הטקסי של מירי רגב בפוליטיקה שלנו: הבמאי האומלל שמתבקש להראות שוב ושוב את נתניהו ורעייתו.
הטקס היה עשוי היטב; אנחנו, אלה שממשיכים לצפות ולהתרגש בכל שנה, התרגלנו לשלם את מחיריו. ישראל איננה טורקמניסטן, ולא תהיה. אבל בואו לא נטעה: גם שם התרגלו. הצפרדע מתבשלת במים המתחממים, ואז המבעבעים. הצפרדע היא אנחנו.
וזה מסוכן באמת. גם אם נתניהו היה אברהם לינקולן של הרפובליקות בימינו (והוא לא), גם אם היה לוי אשכול של ישראל באלף השלישי (והוא גם לא), שלטון רצוף של יותר מעשור הוא עניין שמזעזע את יסודותיה של כל דמוקרטיה. אם מוסיפים לזה אישום פלילי במעשי שחיתות חמורים, התוצאה רעילה. אם מקדיחים את הדייסה עם ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה, ממשלת מעבר אינסופית וקמפיין מתמשך נגד רשויות אכיפת החוק, מתקבל מצב רדיואקטיבי.
שלושתם אנשים מנוסים ששימשו בתפקידים בכירים, איש-איש בדרכו. כוונותיהם טובות יותר, כי הם בני דור צעיר ומחובר יותר, אינם נאשמים בפלילים ואינם בשלטון עשור. הם מחוסרי פגם אחד: הם לא אימצו ציניות גמורה
בראיון איתי לפני הבחירות הזהיר סגן ראש המוסד לשעבר שמערכות ביצועיות מכוונות לדעת המנהיג יותר ויותר. הוא כמובן הוכפש בתגובה. אך אנחנו צריכים לשאול – מתי "יותר ויותר" הופך להיות הסוף? הרי כאשר דמוקרטיה נגמרת, לא מגיע כרוז ומודיע. המנהיג לא מכריז על עצמו כסולטאן. הכל פשוט יותר: כולם מבינים שארדואן הוא הסולטאן.
איש אינו יודע אם נתניהו יצליח להקים ממשלה. זה תלוי, כנראה, בעיקר בבצלאל סמוטריץ'. אבל בעיצומם של הימים האלה החלו כל מיני תהיות וספקות, צקצוקים ועיקומי פנים לגבי ממשלת לפיד-בנט-סער. איך בנט יהיה ראש ממשלה עם שבעה מנדטים ומה פתאום לתת לו פרס כזה. וגדעון סער? הוא בכלל לא המליץ על לפיד – הוכחה גמורה שהוא זומם מזימה ולא שייך לגוש השינוי. ולפיד עצמו נסע לאמריקה – ממש עלה על טיסה – וככה לא נוהג מרכיב ממשלה שינצח את נתניהו.
ובכלל, במחשבה שנייה, אומרים המצקצקים, הממשלה שהשלושה יקימו לא תהיה יציבה, ומה בכלל המשותף לאביגדור ליברמן וניצן הורוביץ. ובכל הטענות האלה יש אמיתות מסוימות, ובמקביל הן כולן משבשות ומתעלמות מהרגע המזוקק בו מצויה הדמוקרטיה הישראלית: על הסף.
והציניקנים יגידו – היא תמיד על הסף, תמיד מתלוננים פה על קץ הדמוקרטיה, אבל תסמכו עלינו, הכול יהיה בסדר. רק תנו לנתניהו עוד עשר שנים, ותנו לנו לשבת על סיר הבשר וליהנות מהמינויים והתקציבים והגישה אל הכוח ותשתקו. בעיקר תשתקו. ובזמן הזה תתרגלו ותמחאו כפיים. כמו הטורקמנים.
תתעלמו מהם. הציניקנים בשירות המשטר ימשיכו לאחוז בשולי גלימת השררה עד הרגע המדויק שזו תצא את בלפור. אבל למי שמוכן לחשוב עצמאית ומעלה את התהיות על בנט, לפיד וסער, צריך לומר: כן, הם. כי שלושתם אנשים מנוסים ששימשו בתפקידים בכירים, איש-איש בדרכו. כי כוונותיהם טובות יותר, כי הם בני דור צעיר ומחובר יותר וכי אינם נאשמים בפלילים, ואינם בשלטון עשור. לשלושתם פגמים אבל הם מחוסרי פגם אחד: הם לא אימצו ציניות גמורה. הם לא רוצים שלטון כי הם נטולים כל אופציה אחרת.
נאום החיסונים של נתניהו ביום השואה
(צילום: מזמור הפקות)
זה לא אומר שיצליחו להתגבר על האגו וחילוקי הדעות ביניהם, או שבנט לא יצטרף לנתניהו אם סמוטריץ' יתקפל. אבל אם יש אפשרות לממשלה כזו – כן, גם בראשות בנט – היא עדיפה. אנשי השמאל שפניהם מחמיצות אל מולה שוכחים מהו החמצן שהדמוקרטיה נזקקת לו כעת: קודקודים חדשים. שדר שעובר מקריית הממשלה בירושלים למטה ומבהיר כי מבחני הנאמנות של המשטר הישן קרסו.
יש לבנט שבעה מנדטים, נכון, אך השיטה שלנו מאפשרת לו לעמוד בראשות הממשלה. היא תאפשר לו להחליט בתבונה, לצבור פופולריות — אבל עם שבעה מנדטים הוא לא יחולל פה אף מהפכה היישר ממצע ימינה. במקביל, השיטה שלנו גם מאפשרת לנאשם בפלילים לא למנות שר משפטים ולהמשיך לייסר את כולם בעשר מערכות בחירות נוספות. מה עדיף, זו השאלה. זו תמיד השאלה, בפוליטיקה. בנט לא מוצא חן בעיניכם? תמיד שמורה לנו הזכות להישאר עם נתניהו לתמיד, או לחכות למהפך היסטורי ב-2032.
נדב איל איילאביגיל עוזיזו לא תהיה ממשלה טובה, אפקטיבית ושקטה; הו לא. אבל זו תהיה ממשלה שבה יכול להתחיל שיקום של השיחה פה. אם יצליחו שריה, תשוב ענייניות מסוימת; לא הכל, כל הזמן, ייבחן דרך המשקפיים של "טוב לבלפור" ו"רע לבלפור". אתם יכולים לדמיין בכלל שיחה עניינית, אחרי העשור האחרון? זה לא קל.
בנט ולפיד ייבחנו ביכולתם להתמודד עם אתגרים חריפים, אבל גם לשחזר את מה שאבד בימי נתניהו. את האיזון הדק בין הרשויות, עבודת המטה הסדורה בדרך להחלטות ממשלה, גיוסם של אנשים מוכשרים שנמלטו מהשירות הציבורי. וגם, במראית העין: בכך שבטקס יום השואה הבא לא ייעשה שימוש לתעמולה זולה בנאומים, ובטקס המשואות שאחריו, מי יודע, אולי הבימאי לא יחוש צורך להפנות מצלמה שוב ושוב לראש הממשלה ורעייתו. זה לא הדבר הכי חשוב, אבל זה אומר משהו קטן על מה ישראל יכולה שוב להיות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
