עסקאות חילופי השבויים שביצעה ישראל לאורך השנים מהווים דוגמה למקרים שבהם החלטות מתקבלות לא על סמך חישובי תועלת מול נזק, אלא כתוצאה מלחץ ציבורי שמושפע ממה שהוא רואה לנגד עיניו כאן ועכשיו – מבלי לקחת בחשבון את התוצאות העתידיות. הציבור רואה את התמונות קורעות הלב של השבוי ושל הוריו, אך תמונותיהם של אלה שעתידים להיהרג כתוצאה משחרור מחבלים טרם ירדו לדפוס. לא מדובר בתופעה ייחודית למדינת ישראל, אלא באתגר אינהרנטי למשטר שתלוי בהלך רוחם של האזרחים ולתקשורת שהצורך שלה לייצר כותרות מעצב את דעת הקהל.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, התנהלות ממשלת ישראל מול הקורונה משקפת תופעה דומה. ברור לכל שהמגפה מסוכנת וההתעלמות ממנה עלולה לגבות מחיר כבד בחיי אדם. מה שפחות ברורה היא מידת ההצדקה שבמשיכה בבלמי החירום של רכבת החיים, ובשיתוק מערכות הכלכלה, החינוך והחברה. לעצירת מהלך החיים הנורמלי של מדינה שלמה יש מחירים כבדים. האם מישהו חישב אותם?
נתחיל במחיר בחיי אדם. אין ספק שבבדיקות סקר יתברר שרמות הכולסטרול ולחץ הדם באוכלוסייה עלו בתקופת הקורונה בגלל הפחתת פעילות גופנית, אכילת יתר ולחץ נפשי. סטטיסטיקאי רפואי יוכל בקלות לחשב את מספר שנות החיים שנגרעו בעקבות העלייה במדדים הללו. האם מישהו עשה את החישוב הזה מול שנות אדם שנגרעו כתוצאה ממוות מקורונה?
ומה לגבי אנשים שמחשש להדבק נמנעים מלקבל טיפול רפואי נחוץ? ומה לגבי מבוגרים שהבדידות מדרדרת את מצבם הפיזי והנפשי? האם שוקללה השפעת התופעות הללו על תוחלת החיים?
גם העברת תקציבים ממשרדי התרבות, הספורט והדתות לטובת סל התרופות הייתה מצילה חיים, ואף על פי כן איש לא מציע זאת. מדוע? כי ברור לכולם שאיכות חיים גם היא חיים
עד היום לא ראיתי דיון בשאלת המחירים הללו. למה? כי אי אפשר לפרסם תמונות של אנשים שעתידים למות, ואיש אינו טורח לפרט את מספרם לצד הגרפים המעדכנים על מספר הנדבקים, המונשמים והמתים מהמגפה.
וממילא, לא נכון לראות את הנזקים רק בראי של ספירת גופות. צריך לדבר גם על איכות חיים של אנשים, על בעלי עסקים שמפעל חייהם יורד לטמיון ועל מפוטרים שנשבר מטה לחמם, על חתונות שהתבטלו ועל תכנונים שנגדעו, על קשישים שננטשו ועל בני נוער שנשרו מהלימודים, על רמות חרדה ודיכאון שהוכפלו בימי הקורונה ועל עלייה של 300% במקרי אלימות במשפחה. נתחי חיים שנתלשים מחייהם של אנשים גם הם חיים.
אנו אוהבים לספר לעצמנו שחיי אדם עומדים מעל לכל שיקול אחר, אבל זה לא נכון. כל חברה מציבה מחיר לחיי אדם. העברת תקציבים ממשרדי התרבות, הספורט והדתות לטובת הגדלת סל התרופות או שיפור תשתיות כבישים הייתה מצילים את חייהם של אנשים רבים. הטלת איסור על ייבוא סיגריות ועל שיווק מזון עתיר שומן רווי הייתה מונעת מוות של אלפים כל שנה. אפילו בהתנהלות מול הקורונה ברור לכולם שסגר ארוך והדוק ימנע תמותה ואף על פי כן איש איננו מציע זאת. מדוע? כי ברור לכולם שאיכות חיים גם היא חיים.
כולם מדברים על הצורך למצוא את האיזון הנכון בין הצורך לשמור על הבריאות לבין הצורך לאפשר חיים נורמליים, אבל בפועל הנזקים המיידיים של הקורונה זוכים לשיקוף ברור ומדמם, בעוד הנזקים העתידיים אינם זוכים להתייחסות ראויה אף שניתן לכמת אותם ולהציב אותם על כף המאזניים.
לעצירת החיים מוצמד תג מחיר, אבל אנחנו לא מסוגלים לקרוא מה כתוב עליו. אם תהיה הכרה בקיומם של המחירים הללו, הרי שדרך ההתמודדות עשויה לקבל צורה אחרת. במקום לעצור את החיים תימצא הדרך להשקיע מחשבה ומשאבים על מנת לשמור על האוכלוסיות שבסיכון (למשל, שעות בטוחות במרכזי קניות, פעילויות תחת שמירה קפדנית למניעת הדבקה וכו'), בלי שהאוכלוסייה כולה, כולל קבוצת הסיכון, תשלם את המחירים הכבדים. אבל התנאי הראשון הוא ההבנה שהמחירים הללו אמיתיים גם אם הם ינשכו בנו רק בעוד כמה חודשים או שנים.
אדם פרטי רשאי לנקוט זהירות עודפת ולשלם את המחירים הכרוכים בה, אבל מדינה חייבת לראות את התמונה הגדולה, להבין את הנזקים העתידיים ולקבוע את ההתנהלות לא על סמך שבשבת דעת הקהל, לא על סמך תמונות ומספרים עכשוויים, אלא על סמך מידע ושקלול ההשפעות לטווח ארוך.
- גרשון פרוש הוא מנהל פרויקטים בחברת "סינמדיה", בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה וכותב בבמות חרדיות שונות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 10:05, 03.12.20
