לפני שבוע הודיעה ווטסאפ, אפליקציית המסרים הפופולרית ביותר בישראל ובעולם, על שינוי חד-צדדי בתנאי השימוש שלה, שבמסגרתו הובהר כי מידע על משתמשים יועבר ללא שליטתם לחברת האם, פייסבוק. רוצים - קחו, לא רוצים - אתם יודעים איפה הדלת ומוזמנים ללחוץ על כפתור הדליט. בשבת היא הודיעה על דחייה בעדכון, אבל הוא בוא יבוא.
בשונה מפעמים קודמות, שבהן שינוי תנאי השימוש בשירותים דיגיטליים עבר ללא תשומת לב, הפעם נרשם זעם ציבורי ותקשורתי. כתבות רבות הוקדשו לניתוח המהלך, ובעיקר לשאלה מה יכולים לעשות המשתמשים המאוכזבים? התשובה הנפוצה הייתה להיפרד מווטסאפ ולעבור לאפליקציות פופולריות פחות כמו סיגנל וטלגרם.
אבל סיגנל וטלגרם אינן התשובה הנכונה, מכיוון שהשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כמשתמשים אינה השאלה הנכונה. כדי להבין למה, צריך לבחון את המהלך של ווטסאפ בהקשר הרחב יותר של המודלים העסקיים של תאגידי המידע שצמחו בעשורים האחרונים.
העיקרון פשוט, ומחבר בין שני מהלכים עיקריים: ראשית, בניית בסיס רחב של משתמשים שהינו "גדול מכדי לפול". ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם ודומותיהן פונות לקהל משתמשים רחב ויוצרות מצב שבו "כולם שם". ומכיוון שכולם שם, כולם הופכים לכודים. יצירת מאסה קריטית של משתמשים גובה מחיר מעבר גבוה מדי. איך נעבור לטלגרם? מה עם הקבוצה של הגן/המשפחה/הוועד של הבניין? הם רק בווטסאפ. כך, משכילות חברות הטכנולוגיה האלו ליצור מצב בו אנחנו הסוהרים של עצמנו.
חברות הטכנולוגיה לא צפויות לוותר בקלות, והאחיזה שלהן בפוליטיקה העולמית היא אדירה. לכן, המחאה הציבורית היא קריטית. אבל המטרות צריכות להיות שאפתניות יותר מהחלפת אפליקציה
המהלך השני הוא החינמיות. כאשר נותנים לך שירות ללא תשלום, כיצד אתה יכול להתווכח על תנאי השימוש? הרי אתה לא צרכן או לקוח, אתה משתמש. כולנו למדנו לדקלם שהלקוח תמיד צודק, וחלקנו אף יודעים לצטט שכאשר הסחורה בחינם - אתה הסחורה, ולכן מעטים רואים דרך החוצה או מזהים את הכוח שלהם כמשתמשים לדרוש עולם אחר.
כאשר רואים את המהלך של ווטסאפ כעוד דוגמה אחת בשרשרת ארוכה, מבינים שטלגרם וסיגנל אינן התשובה. מדוע שבעוד חמש שנים, אחרי שיבססו את אחיזתן בשוק, הן לא יסחרו בנו בדיוק כמו ווטסאפ? יתרה מכך, תהליכים אלה לא עוצרים בפתחה של הרשת החברתית החביבה עליכם. להתנתק מפייסבוק לא יכולה להיות התשובה מול עדויות שפייסבוק עוקבת אחרינו גם מחוץ לאפליקציה.
מה שנחוץ היום הוא שינוי רדיקלי. אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו, הרי זה שהכוח לשינוי מצוי בשילוב שבין זעם ציבורי ורגולציה חקיקתית. לאורך 200 השנים האחרונות כבשו גופי תקשורת חדשניים את לבבות הצרכנים וביססו מעמד מונופולי. התוצאה של חסימת השוק ושליטתם של בודדים בו לא אחרה לבוא: החדשנות התאיידה, פיתוחם של המוצרים הואט ומחירם עלה.
בתגובה הצליחו זעם ציבורי ומחוקקים יעילים לשנות את המצב: הם שברו מונופולים, פירקו קרטלים ואפשרו כניסה של שחקנים נוספים וחדשים לשוק. המרווחים הגדולים היו הצרכנים, שקיבלו זכות בחירה שתורגמה להשפעה על "תנאי השימוש" שלהם במדיום. זה הצעד הדרוש גם היום.
לא במקרה מועלת מן האוב החקיקה של רונלד רייגן להגבלת AT&T משנות ה-80 כדגל שמניפים דורשי השינוי. הגיע הזמן לפירוק, ולראשונה זה שנים, נראה שמחוקקים אמריקנים מבינים זאת. שורת מדינות בארה"ב הגישו תביעה על מונופוליזציה נגד גוגל ופייסבוק, שנדרשת לוותר על השליטה בווטסאפ ואינסטגרם, ובמקביל פתחה נציגות הסחר הפדרלית האמריקנית בחקירה נגד כל הרשתות החברתיות המרכזיות על השימוש שהן עושות במידע הפרטי של משתמשים.
פרופ' שירה דבירזוהי יריית הפתיחה, אך הדרך עוד ארוכה. חברות הטכנולוגיה לא צפויות לוותר בקלות, והאחיזה שלהן בפוליטיקה העולמית היא אדירה. לכן, המחאה הציבורית היא קריטית. אבל המטרות צריכות להיות שאפתניות יותר מהחלפת אפליקציה: צעד ראשון הוא כמובן פירוק המונופולים הטכנולוגיים. פייסבוק לא תוכל עוד להחזיק בווטסאפ ואינסטגרם, גוגל ביוטיוב, ואמזון לא תממן את המונופול הצרכני שלה על ידי הכנסות מחברת השרתים שבבעלותה.
צעד שני הוא שינוי מודל הבעלות על הנתונים שלנו. למשל, הצעת החוק שנדונה בארה"ב מבקשת לחייב חברות טכנולוגיה ליצור דאשבורד שבו כל משתמש יוכל לראות את הערך הכספי של הנתונים שלו, מה הנתונים שנאספים לגביו, ולמחוק נתונים שאינו מעוניין שיאגרו. צעד כזה מחזיר לנו המשתמשים שליטה, גם אם חלקית, במסחר שנערך על גבינו.
- פרופ' שירה דביר היא ראשת החוג ללימודי תקשורת באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
