טרור הבלונים: שריפה בעוטף עזה, אתמול
(צילום: משה ברוכי- יערן קק״ל)
מחר (יום ד') ימלאו שש שנים לסיום מבצע "צוק איתן". בהשוואה לקיץ 2014 נראה אמנם שישראל מבינה היום טוב יותר מאשר בעבר את המציאות הסבוכה ברצועה, אבל היא לא קידמה מהלכים דרמטיים על מנת לשנותה מהיסוד ולא גיבשה אסטרטגיה סדורה.
המתיחות הנוכחית ברצועה מעידה על חזרת שני הצדדים לאותה נקודת התחלה מייאשת. החיכוך בשבועיים האחרונים ממחיש שוב את הקשר הגורדי שבין המציאות האזרחית באזור למצב הביטחוני בו. כמו ערב צוק איתן ובמהלכו, חמאס מנהלת עימות שתכליתו המרכזית חילוץ ויתורים אזרחיים שחשובים לה נוכח היותה הריבון בעזה.
ואולם, יש גם שוני מעורר דאגה בין המתיחות כיום לזו מ-2014. חמאס מנהלת הפעם עימות מודע ומתוכנן. אין עוד יכולת להיעזר בתיאורים "מקלים" דוגמת פעילות "סוררים", הידרדרות בלתי נשלטת ומיסקלקולציה (יש כיום ערוצי העברות מסרים יעילים בין הצדדים שלא התקיימו בעבר). חמאס מקדמת עימות שלשיטתה הוא "נמוך עצימות" (שיגורי בלוני נפץ ותבערה), ותכליתו ללחוץ על ישראל מבלי להסתכן בהסלמה רחבה עימה.
המתיחות הנוכחית מחייבת את ישראל לבחינה מעמיקה של הנחות יסוד שהתקבעו בשנה האחרונה והיוו מסד שעל בסיסו גובשו ההבנות/ההסדרה עם חמאס. בעיקר צריך לתהות אם נכון להמשיך ולתאר את חמאס כמי שאינה מעוניינת בהסלמה (היא אומנם לא חותרת למערכה רחבה, אך אינה בוחלת בייזום חיכוך אלים "מוגבל"), והאומנם התנועה בשלה להסדרה ארוכת טווח (הנחה שכזכור ניצבה מאחורי חיסולו של פעיל הג'יהאד האסלאמי בהאא' אבו אלעטא' בנובמבר 2019, אשר הוצג כ"סורר דומיננטי" המקשה על חמאס להגיע להסדרה עם ישראל).
יותר מכל, המתיחות האחרונה ממחישה כמה רעועה היא קונספציית ההסדרה עם חמאס: התנועה הפרה אותה במפתיע כשהגיעה למסקנה כי נדרש שינוי בכללי המשוואה הקיימים. את השיח המדיני והעברות המסרים שאמורים היו להוות השפה הבסיסית של "עידן ההסדרה" החליפו שיגורי בלונים וטפטופי רקטות, ומנגד תקיפות צה"ל וסנקציות אזרחיות.
על רקע הגעת השגריר הקטארי לרצועה, ועמו הכסף שאמור לספק רגיעה זמנית, נראה כי שני הצדדים יכולים לסכם בחמיצות את החיכוך האחרון. חמאס לא חילצה הישג משמעותי בתחום האזרחי וחזרה לאותה הנקודה שבה ניצבה לפני המתיחות, וישראל מצידה ספגה פגיעות מתמשכות, מבלי שהצליחה להרתיע את חמאס מהמשך קידום מהלכים אלימים נגדה (ריסון שנבע, בין היתר, מהעיסוק הישראלי במוקדי מתיחות אחרים, ובראשם החזית הצפונית).
בנקודת הזמן הנוכחית - על ישראל לתקף מחדש את כללי המשחק שנדמה כי התרופפו בשבועיים האחרונים, ובמיוחד להבהיר לחמאס שלא תוכל לחזור על דגם של חיכוך יזום לצורך חילוץ הישגים. על ישראל להימנע ממערכה רחבת היקף בעת הנוכחית ברצועה (כאשר היא ממוקדת בבעיות אחרות, כגון הקורונה, והמשברים הכלכלי והפוליטי), אולם אל לה לקדם בטווח הקרוב מחוות משמעותיות כלפי חמאס, שלכאורה יבטיחו את רגיעתה. מהלכים שכאלה עלולים להתפרש על ידי חמאס כחולשה, ולדרבן אותה לנסות ולשוב על התקדים החמור של השבועיים האחרונים.
במבט ארוך טווח, כדאי לבחון אם ניתן למצות מהמתיחות הנוכחית הישגים אסטרטגיים, ובראשם "פתיחת" ההסדרה עם חמאס ושילוב רכיבים שנעדרו ממנה, כגון התניית חלק מהסיוע האזרחי בהתקדמות בנושא חללי צה"ל והשבויים.
בהמשך, לכשיירגעו הסערות הפנימיות בישראל, מומלץ שהנהגת המדינה תפעל במלוא המרץ לגיבוש אסטרטגיה ארוכת טווח כלפי רצועת עזה, אשר בלעדיה אנו נדונים להיטלטל במציאות ממושכת ומייאשת, שתנוע במעגלים בין סבבי הסלמה להסדרות קצרות טווח.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
