הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה בנוגע לאסון במירון, וטוב שכך. יחד עם זאת, המנדט של הוועדה מצומצם ולכן גם מסקנותיה ידועות מראש. כל מי שקרא את דוחות מבקר המדינה בשנים עברו על נושא זה, וכל מי שעקב אחרי התקשורת בזמן האירוע ואחריו יכול לחבר את הקצוות ולהצביע על כל השגיאות והכשלים. הצבעה על גורמים ישירים לאסון אינה חשובה, לעולם יותר חשוב להסביר כיצד יכולים היו גורמים אלה להיווצר, והתשובה די ברורה וגם מומחשת כל יום במקומות שונים.
ובכן, מדינת ישראל ויתרה על המשילות שלה בנוגע לעבירות בנייה בכל הארץ, החל מהבדואים בנגב, דרך מאחזים לא חוקיים באיו"ש (ראו אירוע אביתר), קבוצות שונות של חרדים שלא חשות שהן כפופות להוראות החוק או השלטון (ראו את קריסת הטריבונה בגבעת זאב) ועד העלמות עין שיטתיות (ראו פיצול דירות לא חוקי כמעט בכל מקום). זו הבעיה, כל היתר הם הסימפטומים.
דבר ראוי יותר לוועדת חקירה ממלכתית הוא נושא כלי השיט. מדובר בשש פרשות שונות שבכל אחת מהן קיים פער בלתי סביר בין מה שהיה מקובל לעשות ומוגדר בנהלים ובסמכויות לבין מה שקרה בפועל. ייתכן שיש הסברים טובים לפער, וייתכן שכלל לא. זהו בדיוק נושא שחיוני שייבדק הן בשל אופיו, הן בשל הדרגים המעורבים בו והן בשל חשיבותו.
שופטים רגילים לבדוק מי אשם ומי זכאי לאור הנחות נוקשות שהן לשון החוק. מי שמתאים יותר להוביל ועדות מעין אלה הם דווקא אלה שמחונכים להטיל ספק גם בהנחות המקובלות
במקרים רבים גרמו ועדות החקירה יותר נזק מתועלת. הוועדה המפורסמת מכולן היא ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום כיפור. את עבודתה אפיינו שלושה כשלים - ראשית היא הוסמכה לחקור רק את שלושת הימים הראשונים של המלחמה ואת התקופה שקדמה לה, ובכך למעשה חרצה את גורלו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, שכן הוא טעה ונכשל בתקופה שנחקרה אך הצטיין באופן מדהים במה שעשה החל מהיום הרביעי. שנית, הוועדה קבעה הבחנה אומללה, חסרת תוקף מקצועי ומוסרי, בין אחריות הדרג הצבאי לבין (היעדר) אחריות של הדרג המדיני.
ודבר שלישי וחמור במיוחד - הוועדה קבעה כי המודיעין הישראלי הכיר את יכולות האויב היטב אך טעה בהערכת כוונת האויב, ומכאן קבעה כהנחיה לעתיד שאסור להסתמך על הערכת כוונות האויב אלא יש להיערך תמיד מול יכולותיו. זו אבחנה אבסורדית העומדת בניגוד חריף לכל תורה צבאית. המשמעות של קביעה נחרצת זו הייתה שאין למדינה ברירה אלא להגדיל באופן קיצוני את הוצאות הביטחון על מנת להיות מוכנים תמיד לכל תרחיש. תקציב הביטחון גדל לכ-35% מהתל"ג (היום הוא כ-6%), דבר אשר כמעט מוטט את המדינה כלכלית בתחילת שנות ה-80.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןגם ועדת וינוגרד, שבחנה את מלחמת לבנון השנייה (2006), כשלה בגדול. היא אמנם הצביעה על עשרות ליקויים טקטיים נכונים, אבל אף שנהנתה מחוכמה שבדיעבד היא התעלמה מהטעות האסטרטגית היחידה של ישראל והיא הקביעה האומללה שהאויב הוא חיזבאללה, בעוד שברור שניצחון מוחלט ומהיר מחייב מלחמה נגד מדינת לבנון.
טעויות מעין אלה - קבלה כמובן מאליו את ההנחות של הממשלה או הצבא - קורות בין היתר משום שבראש ועדות החקירה עומד שופט. שופטים רגילים לבדוק מי אשם ומי זכאי, וכל זאת לאור הנחות נוקשות שהן לשון החוק. מי שמתאים יותר להוביל ועדות מעין אלה הם דווקא פילוסופים אשר מחונכים להטיל ספק גם בהנחות המקובלות.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
