הביטוי "האיום האיראני" הפציע אצלנו לראשונה באמצע שנות התשעים. זה לא שלפני כן לא ידענו שבהפגנות בטהרן מציגים טילים שכתוב עליהם "תל אביב", ובעבור המשטר האיראני ישראל היא השטן הקטן, אחיו המרושע של השטן האמריקני הגדול. אבל כשהתחברה לכל זה הפצצה, כשהתחילו להישמע ציטטות כמו זו של נשיא איראן רפסנג'אני, לפיה "ישראל היא מדינה של פצצה אחת", כלומר אפשר להשמיד אותה אפילו בדו-קרב גרעיני, התחברו בתודעה הישראלית הכוונות והמירוץ אחרי היכולת של האיראנים לתמונת הסערה המושלמת: אויב קנאי, מוכן למיליון קורבנות, עם יכולת להשמיד אותנו.
מאז, איראן היא כוכב הצפון של עולם החרדות הקיומיות שלנו. בעשור האחרון, במציאות ולא פחות מזה ברטוריקה של מנהיגי ישראל, היא המנוע של כל איום – קרוב כרחוק, מקומי כקיומי. איראן, המדינה היחידה בעולם שיש בה שלטון שיעי, מממנת חלק גדול מהתקציב של הזרוע הצבאית של החמאס, ארגון סוני קיצוני, רק כי הוא יושב על הגבול שלנו ומציק לנו. איראן בנתה בלבנון את הכוח הטילי של חיזבאללה, האויב המסוכן ביותר היושב על גבולותינו. איראן מתכננת ומממנת טרור נגדנו ברחבי העולם, איראן מתבססת בסוריה כדי לסגור עלינו טבעת חנק. ואיראן, כמובן ומעל לכל, חותרת בלא לאות אל הפצצה, השואה המודרנית.
כל זה מבוסס על עובדות מוצקות, כמובן. כל זה גם שימש מנהיגים פוליטיים בישראל, ובנימין נתניהו בראשם, כארסנל בלתי נגמר של תחמושת להפחדה, שאין כמוה כדי לקבץ כוח פוליטי. לארגוני הביטחון השונים, בעיקר צה"ל והמוסד, היה האיום האיראני קרן שפע להצטיידות: אהוד אולמרט העריך פעם את ההוצאה של ממשל נתניהו על מה שכינה "הזיות הרפתקניות" של תקיפה באיראן ב-11 מיליארד שקל; האמת היא שאתם יכולים לחתוך את המספר איפה שאתם רוצים, אין כמעט גבול לדברים שאושרו כי מישהו הציג אותם כחלק מן המענה שלנו לאיראן. רק לאחרונה שימשה איראן כהצדקה לתוספת של 4 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון.
סימה שיין עוסקת באיראן כבר עשורים. היא הייתה בכירה בחטיבת המחקר של אמ"ן, והגיעה עד לתפקיד ראש חטיבת המחקר במוסד. אחר כך עבדה בתפקידים בכירים תחת בוגי יעלון, כשזה היה השר לעניינים אסטרטגיים ועסק בעיקר באיראן, והיום היא ראש תוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי.
שיהיה ברור: השיחה איתה נעשית תחת ההנחה, המקובלת על שנינו, לפיה איראן גרעינית היא האיום הגדול ביותר בזמננו על הביטחון הלאומי של ישראל. זה אולי לא יהיה סוף הרעיון הציוני, כפי שאמר אהוד ברק רגע אחרי שדחף (לכאורה) לתקיפה באיראן, אבל זה יהיה נשק שפגיעתו קיומית בידיים של אויב קנאי, שלא לדבר על מה שזה יעשה ליציבות באזור כולו ולתעוזתם של שליחים איראנים כגון חיזבאללה.
אבל שיין, כמו לא מעט אנשים שעסקו ועוסקים בנושא בתוך המערכת הביטחונית, ניגשת אליו מתוך גישה שכלתנית שבוחנת עובדות ומשתדלת להימנע מקלישאות והפחדות סרק. בדיוק ההיפך ממה שעושה המערכת הפוליטית בישראל, בוודאי בימי נתניהו אבל גם אחריו.
כבר שני עשורים שישראל פועלת, על פי פרסומים זרים ועל פי פרסומים שלה, לסיכול האיום האיראני. ישראל נחשבת אחראית לכמות עצומה של פעולות סיכוליות על אדמת איראן ומחוצה לה, מהרג אנשים ופריצה לארכיונים ועד פיצוצים מסתוריים, חבלות סייבר ופגיעה באוניות. ישראל מאיימת בגלוי לתקוף את איראן צבאית, ומנהיגיה מתהדרים בהכנות שעשו לפעולה ואף בנכונותם לממש אותה חד-צדדית.
באורח הרבה יותר משמעותי, האיראנים רואים בנו אחראים ליציאה החד-צדדית של דונלד טראמפ מהסכם הגרעין, ולמשטר סנקציות שמקשה על חייו של כל אזרח איראני ומאיים על המשטר. אף מדינה, בשום מקום בעולם, לא מרשה לעצמה את מה שאנחנו רואים לעצמנו חובה לעשות כדי לעכב את האיום הקיומי.
לאן כל זה הוביל אותנו, היום כשאיראן בונה לעצמה חומת מגן כלכלית כנגד הסנקציות, וארה"ב נראית כמי שלהוטה לחזור להסכם הגרעין עוד יותר ממנה? מה באמת השגנו, כשהיא אוגרת בגלוי עוד ועוד אורניום מועשר, ואפילו אצלנו יש מי שטוען שכבר הפכה למדינת סף גרעינית? האם באמת אנחנו יכולים להכריע את המשטר האיראני, על פי הדוקטרינה שניסח בוגי יעלון, לפיה צריך להביא אותו לכך שייאלץ לבחור בין הפצצה לבין עצם שרידותו?
סימה שייןצילום: חן גלילי/ Inssבישראל של ימי נתניהו וגם אחריו, עצם העלאת השאלות האלה היא בגדר כפירה. ב-2011, כשראש המוסד מאיר דגן סיים את תפקידו והציג דוקטרינה סדורה, לפיה תקיפה צבאית באיראן היא הפתרון האחרון והקדמה שלה תקדם את איראן לגרעין ולא תרחיק אותה, לא עזרו לו שמונה השנים שבהן היה המסכל העיקרי של תוכנית הגרעין האיראנית: הוא הותקף כבוגד, ועד היום רוחש הימין הישראלי בתיאוריות קונספירציה לפיהן הוא זה שחבר לאמריקנים ועצר את התקיפה במו ידיו. אבל זה לא רק הביביסטים, אלא גם אלה שממול: בנט מאשים את ביבי שלא עשה כלום לקדם תקיפה באיראן, ובמשתמע אומר "אני אתכונן ואני מוכל לתקוף".
במצב הזה זו כפירה בעיקר, שלא לומר בגידה ממש, שאין גדולה ממנה לפקפק במדיניות הישראלית, לפיה אנחנו צריכים תמיד להיות בפינה התוקפנית ביותר ביחס לאיראן ולשאוף להכריע אותה.
אני יכול למנות לכם על הרבה יותר משתי כפות ידיים את מספר הבכירים הביטחוניים, המומחים וגם הפוליטיקאים, שחשבו ב-2018 שהיציאה של טראמפ מהסכם הגרעין לא תשפר את המצב אלא תרע אותו. איש מהם לא אמר דבר, גם לא אני. מי רוצה לחטוף, לאבד תפקיד, להפסיד בבחירות.
אבל היום, כשביידן כמעט מתחנן לאיראנים שישוב למו"מ, כשהמלחמה הבלתי פוסקת נגד כל מיליציה שיעית בסוריה ואוניה איראנית במפרץ נדמית כניסיון נואל לייבש את הים בכפית, וכסדרה של הישגים מבצעיים שלא מקדמים אותנו אלא אולי דווקא את האויב, היום חובה לשאול את השאלות האלה. ואל תצפו שזה יקרה בכנסת, בקבינט, או אפילו בדיוני המטכ"ל. זה צריך לקרות במקום אחר.
בואו נסתכל רגע על איראן, ועל המשטר שלה. זו מדינה עם היסטוריה של אלפי שנים ותפיסה עצמית של מעצמה אזורית. היא המדינה היחידה בעולם שיש בה שלטון שיעי, ותופסת את עצמה כאחראית על המרחב השיעי, המשתרע מהאוקיינוס ההודי ועד הים התיכון.
תסתכלו על המפה שלה: היא גובלת במדינות רבות עוצמה, הרבה יותר מישראל: הים הכספי ומדינות בריה"מ לשעבר, שמייצרות לה מגע כמעט ישיר עם רוסיה; טורקיה, עוד מעצמה אזורית, מדינה מוסלמית-סונית עם שלטון ששורשיו באחים המוסלמים; פקיסטן, מדינה סונית עם יכולת גרעינית מוכרזת. מעבר למפרץ שוכנת סעודיה, ליבו של העולם הסוני והמדינה הערבית הכי קרובה לארה"ב, ורוב הגבול המערבי שלה הוא עם עיראק, מדינה עם רוב שיעי ונוכחות אמריקנית, איתה ניהלה מלחמה עקובה מדם לאורך רוב שנות השמונים.
המשטר האיראני הוא אכזרי, מדכא, רצחני. ספק אם אי פעם נוכל לדבר איתו, כי למילים יש משמעות אחרת לגמרי אצלנו ואצלם. אבל מעצמות יכולות לנהל שיח באמצעים רבים מאוד. מעצמות יודעות, שמה שהן צריכות לשאוף אליו הוא איזון, ומה שיכריע ביניהן באמת הוא תהליכים היסטוריים ולא מהלכים מקומיים.
בריה"מ לא נפלה כי ארה"ב ניצחה אותה בשדה הקרב. התרגום של המאבק ביניהן לפעולה מלחמתית דווקא עלה לאמריקנים בשכול וכישלון בווייטנאם, וכמעט עלה לעולם במלחמה גרעינית במשבר הטילים בקובה. ברית המועצות קרסה כי אי אפשר היה יותר להחזיק את האימפריה שלה ולהתחרות עם המערב עם משק דכאני ומפגר. גם את הלקח הזה צריך ללמוד.
כי הסיפור האיראני, כמו כל דבר, מתחיל אצלנו. הוא מתחיל בשאלה אם אנחנו מסוגלים להסתכל על סוגיה ביטחונית, אפילו על סוגיה שנושקת לאיום קיומי כמו תוכנית גרעין איראנית, דרך פריזמה קרת רוח של מדינה חזקה, החזקה ביותר ברדיוס של אלפי קילומטרים מגבולה, או שאנחנו ממשיכים לצייר כל איום – אפילו מיליציות חמושות ברובים או ארגוני טרור שעוצמתם נופלת בהרבה משלנו – כמו שואה שנייה.
הוא ממשיך לשאלה אם אצלנו האסטרטגיה מניעה את הפעולה, או שהפעולה היא האסטרטגיה. ישראל התחילה לפעול נגד התחמשות החיזבאללה ב-2011, כי התברר לנו שאנחנו יכולים. כשהיריבות שלנו היו מדינות וצבאות איש לא חשב לתקוף מטוסים סוריים בכל פעם שסוריה קנתה מבריה"מ מטוס, כי זה היה פתיח למלחמה. כשסוריה התפרקה ונפתח נתיב אספקה מאיראן דרך עיראק וסוריה לחיזבאללה, התחלנו לתקוף את השיירות כדי למנוע מארגון הטרור נשק "שובר שוויון". לאט לאט הפעולה הפכה כמעט לתכלית עצמה, ונולד לה שם:"המב"מ". מעטים עצרו לשאול מה זה עושה לאיזון בינינו לבין האיראנים, וליכולת שלהם לצייר את עצמם כמותקפים ולפעול בזירות אחרות.
ישראל תקפה את איראן בזירה חשובה בהרבה, הזירה הבינלאומית. כמו ששיין אומרת, אי אפשר היה לחשוב אלא שהלחץ של נתניהו ושליחיו בוושינגטון, הישראלים והאמריקנים, שהוא שדחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. זה הציב אותנו בחזית, אחראים לצעד שגרם למשטר האיראני ולאזרח האיראני נזק יותר גדול מכל סיכול.
לא איזון חיפשנו, אלא הכרעה. כאמור, יעלון אמר את זה במילים מפורשות. הכרעה מנסים להשיג מול אויב שאפשר להכריע, או מול אויב שלא יכול להיות איתו איזון, גרמניה הנאצית למשל. רק שמה שעבורנו הוא גרמניה הנאצית, עבור אחרים הוא משהו אחר לגמרי, ולהכריע אותה לבד אנחנו לא יכולים.
אני לא חושב שישראל צריכה "ללמוד לחיות עם הפצצה". סוגיית ההרתעה הגרעינית, בוודאי של מדינה של פצצה אחת, היא עניין מורכב: בין ארה"ב לבריה"מ הייתה הרתעה שנשענה על תיאוריה שכונתה MAD (Mutually Assured Destruction) – השמדה הדדית מובטחת. מדינה של פצצה אחת לא יכולה לקיים מצב כזה מול מדינה בגודל של איראן. אנחנו יכולים וצריכים לעשות הכול כדי למנוע מאיראן פצצה, אין על זה באמת ויכוח.
אני חושב שאנחנו צריכים לנהל את הדיון הזה אחרת. יותר מדי זמן הוא זוהם בפוליטיקה (כולל פוליטיקה ארגונית של משאבים ומקום ליד השולחן). יותר מדי זמן הוא נשען על מונחים לא מתאימים, פחדים היסטוריים שלא מעוגנים במציאות האמיתית, תהליכים לקויים של חשיבה וקבלת החלטות.
דווקא מפני שאסור שאיראן תהיה גרעינית, דווקא מפני שאיזון איתה יכול להיות בסיס לישראל בטוחה בהרבה ואולי גם יום אחד לשינוי באיראן עצמה, חשוב לדבר עליו כמו שמדברת סימה שיין, וכמו שמדברים מאחורי דלתות סגורות לא מעט אנשים שגדלו במקומות שהיא גדלה בהם. הסוגיה האיראנית חשובה מכדי להמשיך לדבר ולחשוב עליה כמו שאנחנו עושים כבר 25 שנה.
