קו פרשת המים, לבני דורי, עובר בפרשת ווטרגייט, ולא פחות מזה ב"כל אנשי הנשיא", הסרט על הפרשה: בוב וודוורד וקרל ברנסטין, שני עיתונאים אמיתיים - רק שבסרט הם נראו כמו רוברט רדפורד ודסטין הופמן - טובלים בביוב הפוליטי של וושינגטון, ויוצאים מהצד השני שלו עם הגולגולת של הנשיא על החגורה. יותר גיבורים מזה, יותר משוחים באדרנלין ובתהילה של מי שהביטו לאדם החזק ביותר בעולם בעיניים והוא השפיל מבטו, עיתונאים כבר לא יהיו אף פעם.
"כל אנשי הנשיא״ יצא למסכים ב-1976. אלה היו הימים שבהם עיתונאים עבדו כל הקריירה שלהם באותו כלי תקשורת,ְ בדרך כלל עיתון מודפס, שחי ממודעות אבל זה לא היה ממש עניינם. אופק ההתקדמות שלהם היה לכתוב טור או תפקידי עריכה, והשלמת הכנסה הייתה הרצאות. ולמרות שהתלונות על עיתונות צהובה ושקרית נולדו יחד עם מכונת הדפוס של גוטנברג, רוב האנשים עוד אמרו "זה כתוב בעיתון", כהוכחה לזה שהם מדברים אמת מעוגנת בעובדות.
כמה שנים אחר כך באה לעולם הטלוויזיה הרב-ערוצית, ואיתה ערוצי חדשות של 24 שעות ביממה ואולפנים שבהם אנשים אכלו את הראש שבעה ימים בשבוע. יחד איתה נולד מושג הטאלנט, העיתונאי שיודע גם לדבר מול המצלמה, מה שפתח עולם חדש בכסףְ ובמעמד. למתי מעט, אמנם,ְ אבל היה על מה לחלום.
שניה וחצי אחר כך באה האינטרנט, והתחילה לתת את אותו התוכן, והרבה יותר - והכול מיידי, ויזואלי, מגיע ישר אל המסך שלך, ובעיקר בחינם. עם הקישוריות הממוחשבת באו גם הטוקבקים, הבלוגים ואחר כך המפלצת של הרשתות החברתיות - הכל מיידי,ְ ויזואלי, פתוח לכל אחד, ואם תרצו גם אנונימי.
האמת הפכה להיות לא רק שאלה של מי פירסם את הדברים, אלא גם - ובעיקר - מי אתה. אם אתה צופה ב"פוקס", תמונת העולם שלך שונה לחלוטין מזו שתהיה לך ב-CNN, וזה עוד בעולם השפוי יחסית של הערוצים הממוסדים. ואם, כמו רוב האנשים,ְ אתה לא בזה ולא בזה, יכול להיות שבפיד שלך טראמפ הוא עוד נשיא ונתניהו אדוני ראש הממשלה. אחרי הכול, הדוברת של נשיא ארה"ב בעצמו אמרה במסיבת עיתונאים שיש לה "עובדות אלטרנטיביות" לאלה שהוצגו לה.
רביב דרוקר ואני הולכים יחד הרבה שנים. כשהיכרנו, אני כבר הייתי סוג של טאלנט והוא היה כתב נדל"ן במעריב. גם את התחום הדי משמים-לכאורה הזה הוא הפך לקרדום לחפור בו גילויים, שחרגו הרבה מעבר לתוכנית המתאר של מישהו. מאז הלכנו הרבה ביחד ולחוד, כידוע.
כפי ששנינו מזכירים לא פעם במהלך השיחה, ראינו את התקשורת אחרת גם בשנים שבהן עשינו אותה ביחד. בקטע אחד, כשהוא אומר שהיה שמח להישאר במקום שהוא נמצא בו עוד שלושים שנה, רביב אומר: "אני לא בטוח שזה מעיד עליי דברים טובים". הוא אומר את זה כי ככה אנחנו מדברים אחד עם השני, וכי הוא מודע לזה שיש גם ברצון הזה ובאמירה הזו משהו קצת פתטי. כולנו קצת פתטיים, אבל אותו בכלל לא מפחיד להכיר בזה בפומבי.
זה חלק מסיפור האהבה שיש לרביב עם האמת. בתור מי שמוכר כחבר שלו, שמעתי עליו הרבה השמצות במהלך הזמן, ויש לי לתרום משלי כמה שאנשים אחרים לא מכירים. אבל השמצה אחת לא אקבל עליו בשום אופן - שהוא לא שוחר אמת. לא תמיד הוא מוצא אותה, כי ככה זה. אבל בחיפוש אחריה, אין קפדן ודקדקן ונודניק כמוהו.
וכמו שתשמעו בשיחה, הוא מאמין בתקשורת. בתקשורת דווקא במובן הממוסד, זה שמאבד במהירות את המעמד שלו - ברוב המשאלים התקשורת מדורגת הכי נמוך בסולם האמינות של הישראלים, אפילו מתחת לפוליטיקה - ואת הבסיס הכלכלי לקיומו. העובדה שהוא אישית במעמד שמאפשר לו להמשיך לרדוף אחרי האמת ולחיות מזה טוב, דבר שאולי לא יהיה קיים בעוד עשר שנים, היא המזל שלו והמזל שלנו.
כשהחלה העיתונות להיחלש באו גם השינויים בבעלות. בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, העיתונות הכתובה הייתה עניין של משפחות ותיקות, שהעיתון היה העסק המרכזי שלהן והרבה יותר מעסק. ככל שנחלשה, נהיה ברור שאי אפשר יהיה עוד לא רק להרוויח בעסק הזה (ולהרוויח הרבה, כמו שכמה כלי תקשורת עשו שנים רבות), אלא אפילו להחזיק מעמד. אז הגיעו אנשי העסקים שמה שחיפשו לא היה עיתונות אלא משהו אחר: כוח והשפעה, בעיקר על דרג פוליטי שההשתקפות התקשורתית הלכה והפכה לצורך קיומי עבורו.
פעמיים, פעם ראשונה כבר לפני עשרים שנה, רביב ואני דיברנו בינינו על מודל אחר. חשבנו שהחופש שמעניק התווך הדיגיטלי, היכולת להפיץ את הדברים שלך כמעט בלי עלות ולמצות כישורים ביותר ממדיום אחד, יכולים להעניק לקבוצה של עיתונאים כוח שלא היה להם מעולם. אם אתה לא צריך להדפיס כדי להיקרא או תחנת רדיו כדי להישמע, אם (היום, לא אז) אתה יכול לעשות טלוויזיה מאייפון ותחנת שידור מפייסבוק, עיתונאים שעובדים יחד במודל שיתופי יכולים גם להיות עצמאים, גם ליהנות ואולי אפילו להרוויח.
זה לא קרה. לא אגיד למי פנינו, רק אגיד שעיתונאי טוב הוא לא בהכרח מהפכן, ורוב האנשים שאיתם דיברנו הרוויחו יופי בתקופת הזוהר. אגיד גם שלמרות הדברים הנכוחים שרביב אומר בשיחה על הצורך בגוף גדול שיעמוד מאחוריך אם תיתבע, אני מאמין שבעתיד יוזמות כאלה יקומו. החנק של המצב הנוכחי הוא פשוט גדול מדי.
אין, כאמור, דבר שהישראלים אוהבים לשנוא יותר מ"התקשורת", במובן הכי מכליל שלה, ויש מעט דברים שאנחנו מכורים להם פחות. צריכת החדשות בישראל, גם בימים מעוטי-הרייטינג לכאורה אלה, היא לא פרופורציונלית לשום מדינה מתקדמת בעולם.
ואין כמעט תחום שבו המבט מבפנים ומבחוץ מניב תמונה כל כך שונה. מבחוץ "התקשורת" נראית כמו אסופה של אנשים יהירים, שעושים כתבות על עצמם נוסעים באופנוע ומשוכנעים שהם קובעים את סדר היום הלאומי.
מבפנים, אפשר להריח את הפאניקה של מי שמשפט הקיום הכלכלי שלו התרסק, כנראה לבלי חזור. כמו שרביב אומר בשיחה, הוא מתקשה להגיד לאנשים צעירים שאיתם הוא מדבר שיבחרו במקצוע הזה, שהוא כל כך יפה ומעניין בעיניו.
רק שתזכרו: כמעט כל דבר חשוב באמת,ְ בעיקר דברים שחשוב שתדעו ומישהו עם עוצמה רצה למנוע את זה, אתם יודעים כי בקצה היה עיתונאי שהאמת הייתה חשובה לו. בלעדיה ראשי ממשלה ונשיאים לא היו עומדים למשפט, אנשים עם עוצמה לא היו נותנים דין וחשבון, הסיפורים שמאפשרים לכם להבין את האירועים הגדולים שהיו פה לא היו מסופרים, הזכויות של הדמוקרטיה, אלה שאנחנו נוטים לקבל כמובנות אליהן, לא היו נשמרות.
הקושי הולך ומחמיר. הילדים שלי כבר כמעט לא צורכים את המידע שלהם מהמקורות הממוסדים, בעולמם של הילדים שלהם זו תהיה מוסכמה שהאמת יחסית, ומה שנחשב פעם לעובדות הוא בסך הכל עניין של פוזיציה. הם יהיו מחוברים לכל נקודה בגלובוס במהירות האור, אבל אף אחד לא מסוגל לנבא איזו תמונת עולם תהיה להם. לא ברור איך מתחזקים בכל זה תקשורת שהיא מספיק חזקה כדי לא לפחד. עוד יותר לא ברור מה יחליף אותה.
יכול להיות שנגזר על התקשורת הממוסדת למות. אבל בניגוד למה שאתם קוראים בטוקבקים, שמחה גדולה לא תהיה בלוויה שלה.
